ע"ע 71906-10-18

תקציר

פסק דין זה דן בערעור על פסק דין של ערכאה נמוכה יותר, שקיבל את תביעתו של משיב המועסק בשירות בתי הסוהר להחזירו למסלול הפנסיה התקציבית שהיה תקף מתחילת שירותו. המשיב, ששירת בעבר בצה"ל והיה מבוטח בפנסיה תקציבית, טען כי שירות בתי הסוהר לא פעל בחיפזון מספק בגיוסו, דבר שהביא לעיכוב קל מעבר לששת החודשים המרביים המותרים בחוק למעבר כזה. הדבר היה מזכה אותו להמשיך ליהנות מהסדר הפנסיה התקציבית. הערכאה הנמוכה יותר פסקה לטובת המשיב, קבעה כי שירות בתי הסוהר פעל בחוסר תום לב, והורתה על סעד אכיפה. עם זאת, פסק הדין של הערכאה הגבוהה יותר הפך את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. בית המשפט העליון קבע כי לא היה חוסר תום לב קיצוני מצד שירות בתי הסוהר המצדיק סעד חריג של אכיפה. בית המשפט מצא כי הימנעותו של השירות מליידע את המשיב בדבר זכאותו לפנסיה תקציבית והשיהוי בהליכי הגיוס לא היו ספציפיים לעניינו של המשיב אלא היו חלק מדפוס הפעולה הכללי של השירות. זאת ועוד, המשיב לא הצביע על זכות קנויה כלשהי לגיוס בתוך פרק זמן מסוים, ולא הוכח כי השיהוי נבע משיקולים זרים או מאדישות מכוונת. בית המשפט הדגיש כי בעניינו של המשיב לא הוצגו נסיבות קיצוניות המצדיקות חריגה מהמסגרת החקיקתית, הקובעת חלון של שישה חודשים למעבר בין תפקידי ביטחון לצורך זכאות לפנסיה תקציבית. לפיכך, מאחר שהמשיבה לא עמדה בתנאי החוק, סעד האכיפה לא היה ישים במקרה זה. פסק הדין הדגיש את הכלל לפיו חוסר תום לב במשא ומתן מוביל בדרך כלל לפיצוי כספי ולא לסעד אכיפה, והאחרון שמור למקרים נדירים וחריגים, שלא כך היה.