ע"א 2604/02

תקציר

הערעור והערעור שכנגד נובעים מפסק דין של בית המשפט המחוזי לטובת עיריית הרצליה, אשר הורה לבעלי הנכסים, המערערים, לשלם ארנונה שנגבתה לכאורה בשיעור מופרז בין השנים 1995 ל-1999. המערערים טוענים כי שיעורי המס שנקבעו על ידי העירייה בשנים 1986 ו-1987 היו בלתי חוקיים, והובילו לתשלום יתר במשך שנים לאחר מכן. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בנימוק של שיהוי מצד המערערים על כך שלא ערערו על שיעורי המס מוקדם יותר. בערעור, השאלה המרכזית היא האם פעולות העירייה היוו בטלות מוחלטת או יחסית, ולפיכך, האם יש להחזיר את המסים ששולמו. היועץ המשפטי לממשלה תומך בהחלטת בית המשפט המחוזי, ומציין את בטלותה היחסית ואת ההשפעה הכלכלית המזיקה על העירייה אם יינתן שיפוי. כמו כן, העירייה טוענת כי המסים שנגבו היו בגבולות החוק. בנוסף לדחיית הערעור, מבקש הערעור שכנגד להבהיר את שטח המס והסיווג של הנכס, בטענה כי החלטת בית המשפט המחוזי לצמצם את השטח החייב במס הייתה שגויה. בית המשפט פוסק לטובת העירייה בכל הסעיפים, דוחה את הערעור ומקבל את הערעור שכנגד. המערערים נדרשים לכסות את הוצאותיה המשפטיות של העירייה.