ת"פ 29179-03-15

תקציר

בית המשפט מצא כי הראיות נגד נאשם 2, סאלח, אינן מספיקות כדי להוכיח את עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר. נוכחותו בזירת הפשע הייתה מוטלת בספק, ועדותו של הישאם, הראיה העיקרית נגדו, לא הייתה אמינה, שכן הישאם נפצע בתחילת האירוע ולכן לא יכול היה לתאר במדויק את שאירע לאחר מכן. באשר לנאשם 1, חאלד, נחה דעתו של השופט כי חלקו בתקיפת הישאם הוכח מעבר לספק סביר. ח'אלד היה הראשון שתקף את הישאם, והוא עשה זאת באמצעות אלה, שפגעה בראשו של הישאם, איבר חיוני. השופט הדגיש כי הוכח היסוד העובדתי של עבירת החבלה בכוונה לגרום חבלה חמורה. הלך רוחו של ח'אלד, מרכיב חיוני בעבירה, הוסק מנסיבות: השימוש בנשק, אופי ומיקום פציעתו של הישאם ומשך התקיפה. השופט החיל גם את חזקת הכוונה, לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. מחדלי החקירה שהזכירה ההגנה לא הובילו לזיכויו של חאלד, שכן השופט שוכנע כי קיימות ראיות מספיקות – לרבות עדותו של הישאם והודעותיו הסותרות של חאלד עצמו – כדי להרשיעו מעבר לספק סביר של חבלה בכוונה. חאלד הורשע בחבלה בכוונה וזוכה מהאישומים האחרים, בהם קשירת קשר לביצוע פשע וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. סאלח זוכה מכל אישומים, כולל חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בכוונה וקשירת קשר לביצוע פשע.