ע"ע 21934-02-21

תקציר

בית הדין עיין בחומרי התיק ובטיעוניו, ובסופו של דבר הכריע לטובת המערער, שלא זכה לסעד מספק מבית הדין האזורי למרות ראיות להתנהגות בלתי הולמת חמורה כלפיו במקום העבודה. בית המשפט הכיר בפערים משמעותיים בין עובדות המקרה לבין הפיצוי המינורי הראשוני, המצדיק פיצוי כספי מוגדל. עם זאת, הוחלט שלא להחזיר את המערער לתפקידו. המקרה עסק בהתעמרות נרחבת במקום העבודה, עם פערי חקיקה בטיפול מלא בהטרדות מסוג זה. התעמרות זו כללה התנהגות חוזרת ונשנית היוצרת סביבת עבודה עוינת, הפוגעת בזכויותיו וברווחתו של המערער. ההתעללות החריפה כאשר המערערת, שנבחרה לוועד עובדים, חשפה אי סדרים, שהובילו לנקמה מצד המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים. מדובר בניסיונות לערער את תפקידו, בשינויים לא צודקים בתנאי העבודה ובכפייה לפרישה מוקדמת באמצעות תביעת דיבה אישית. פעולות אלה הפרו את חובת תום הלב בחוזי עבודה, חמורה במיוחד בהתחשב בכך שהמעסיק היה גוף ציבורי. בית המשפט מצא כי הלחצים שהופעלו על המערער השפיעו על הסכמתו לפרוש, אם כי לא שללו לחלוטין את האוטונומיה שלו. חרף הזמן שחלף מאז פרישתו של המערער, המדינה נדרשה לתת דין וחשבון בשל חומרת ההתנכלות, שהשתרעה מעבר לאירועים בודדים ותוך שימוש לרעה בסמכותו של פקיד בכיר. בית המשפט קבע כי פיצוי כספי בסך 300,000 ש"ח הוא פיצוי ראוי, המשקף הן את ההשפעה הלא ממומונית והן את ההשפעה הכלכלית של ההפרות, ומבטיח אפקט הרתעתי. המדינה חויבה לשלם פיצוי זה, כולל הוצאות משפט, בתוך 30 יום.