ע"א 138/54

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור אזרחי שהגיש יחזקאל יעקב דרויש נגד לולה חיים ושלושה אחרים, בעניין דרישת המערער לפנות חנות שהושכרה לאליעזר חיים ז"ל, ואוכלסה מאוחר יותר על ידי המשיבים. התביעה המקורית נדחתה על ידי שופט שלום, ולאחר מכן על ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, בית המשפט העליון פסק לטובת המערער בנימוק טכני, והחזיר את התיק לבית משפט השלום לדיון נוסף. בהסכם השכירות הראשוני צוין כי מטרת השכירות היא לחנות אבירות, אך השוכר השתמש בחנות למטרות אחרות, קרי כחנות מנועים וטרנספורמציה, וכן בנה גלריה בתוך החנות עבור משרדי החברה. המערערת ביקשה וקיבלה דמי שכירות מוגדלים למרות שידעה על שינוי השימוש, אך מחתה בעת בניית הגלריה. השופט פסק לטובת השוכר, וקבע כי השינויים לא גרמו נזק כלשהו לחנות, והמערער ויתר על זכותו לתבוע פינוי על ידי קבלת השימוש החדש. בית המשפט העליון קבע, כי בעוד שהסכמת המערערת לשימוש החדש אינה מהווה הסכמה לעתיד, שינוי ייעוד השימוש בחנות מהווה הפרה מתמשכת של חוזה. עוד קבע בית המשפט כי המונח "נזק", כפי שצוין בחקיקה הרלוונטית, כולל לא רק נזק פיזי אלא גם בלאי הדרגתי עקב שימוש מוגבר. מאחר שבית משפט השלום לא שקל זאת, החזיר בית המשפט העליון את התיק לבית משפט השלום על מנת שיקבע האם השימוש הנוכחי בחנות היווה שימוש מיותר, והאם גרם לנזק כהגדרתו בפסק הדין. כמו כן הוטל על השופט לבחון האם צו פינוי יהיה מוצדק על פי חוק הגנת הדייר משנת 1955.