עב"ל 38377-09-15

תקציר

בית הדין החליט כי יש לקבל ערעור על פסק דין קודם בתביעת תאונת עבודה. בתביעה המקורית נטען כי שני אירועים, נפילה ממשאית בעת כיסוי הברזנט, היוו תאונת עבודה כהגדרתה בסעיף 79 לחוק, וגרמו לתובע לעבור ניתוח בגב. החלטת בית המשפט נסבה על השאלה האם קיים קשר סיבתי בין אירועים אלה לבין פגיעת הגב של התובע לאחר מכן. בפסק הדין פורטו כי במקרים של פגיעות גב, ייתכנו מצבים בהם יחולו הוראות סעיף 83 לחוק, העוסק בחזקת הסיבתיות. מאחר והתובע המשיך לעבוד לאחר האירועים המדוברים ולא נותח עד מספר שבועות לאחר מכן, מצא בית הדין כי התאונות לא גרמו באופן מיידי לכך שהתובע לא יוכל לעבוד, ולכן התמקד בהיקפו של סעיף 83. על פי סעיף זה, יש להוכיח כי התאונות הן הגורם העיקרי לפגיעה, ולא השפעתם של גורמים אחרים, כדי להיחשב כתאונת עבודה. בית המשפט בחן את חוות הדעת של מומחים רפואיים ומצא כי בניגוד לטענות התובע, התאונות לא היו הגורם העיקרי לפגיעה בגב שבגינה נותח התובע. במקום זאת, חוות הדעת של המומחים ייחסו את הפגיעה לשינויים ניווניים טבעיים. למרות שהמומחים הכירו בכך שהתאונות אולי החמירו זמנית את מצבו של התובע, נמצא כי אין בכך די כדי לבסס קשר סיבתי בין התאונות לבין הניתוח, במיוחד כאשר התובע חזר לעבודה לאחר התאונות והטיפול המקובל במקרים כאלה הוא שמרני. בסופו של דבר, הגיע בית הדין למסקנה כי אין לסווג את התאונות כפגיעות עבודה וקיבל את עמדת המוסד לביטוח לאומי לפיה אין קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין מצב גבו. לפיכך התקבל הערעור, ופסק הדין המקורי בוטל. בנוסף, בית המשפט לא פסק הוצאות כלשהן למערערת, בהתחשב בנסיבות המקרה.