עע"מ 10549/02

תקציר

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל ערעור על החלטת ועדת ערר והורה להחזיר את התיק לוועדת ערר לדיון נוסף. לאחר מכן פנתה המערערת ישירות לבית המשפט העליון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין זה מבלי לפנות תחילה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט העליון נדרש להכריע האם יש לו סמכות להורות על עיכוב כזה, ואם כן, האם ראוי להפעיל סמכות זו במקרה זה. בית המשפט קבע, כי בעוד שהכלל בסדר הדין האזרחי מחייב את המבקש לפנות תחילה לבית המשפט שקיבל את ההחלטה על עיכוב ביצוע, ורק לאחר שסורב הוא יכול לפנות לבית הדין לערעורים, תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) מסמיכות את בית המשפט העליון להורות על עיכוב ביצוע ללא סירוב כזה. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי ככלל, על המבקש לפנות תחילה לבית המשפט קמא, ולבית המשפט העליון שיקול דעת להורות על עיכוב ביצוע במקרים חריגים. במקרה זה, החליט בית המשפט העליון כי יש מקום להעניק את עיכוב הביצוע חרף הימנעותו של המבקש מלפנות תחילה לבית המשפט לעניינים מנהליים, נוכח אופייה הייחודי של ההחלטה המבוקשת לדחייה. בית המשפט נימק זאת בכך שללא השהייה קיים סיכון להחלטות סותרות, שכן ועדת הערר עשויה לפסוק לגופו של עניין בעוד פסק הדין של בית המשפט העליון המחזיר אותו לוועדת הערר תלוי ועומד. לפיכך הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים עד להודעה חדשה.