בש"א 14447/02

תקציר

מדובר בתיק סכסוך רכוש בין שני צדדים קשורים בישראל. התובעים, המיוצגים על ידי עו"ד עמשה מרזוק ושבעת ילדיו של בעלה המנוח, תבעו את הנתבעים, שהם עזבונותיהם של שני אחיה המנוחים של עמשה ויורשיהם, על בעלות בשתי חלקות אדמה בכפר ערערה. החלקה הראשונה, מחלקה 3 בגוש 12173, משתרעת על פני 12,806 מ"ר, ואילו החלקה השנייה, מחלקה 12 בגוש 12167, משתרעת על פני 39,304 מ"ר. לטענת התובעים, אביהם, מסעוד עבד מרזוק, היה הבעלים של אדמות אלה והעביר אותן באופן חלקי לעמשה ואחיה חסן בשנים 1947 ו-1949 בהתאמה. עם זאת, רישום המקרקעין מעולם לא הושלם. לאחר מותו של מסעוד עבר חלקו הנותר באדמות בירושה לשלושת בניו, בהם מוחמד, בעלה של עמשה, ושני קודמיהם של שני הנאשמים. שנים לאחר מכן העביר חסן במתנה את חלקו באדמות למוחמד. התובעים טענו כי הם מחזיקים, מעבדים ומחזיקים במקרקעין מזה שנים והציגו שני הסכמים כהוכחה. הנתבעים, המיוצגים על ידי עו"ד עבד אלקאדר מראזקה, אחד מיורשיו של חוסיין, טענו מנגד כי התביעה חוסה תחת חוק ההתיישנות, שכן חלפו יותר מ-25 שנה מאז העסקאות הנטענות. עוד נטען, כי התובעים מעולם לא רשמו את זכויותיהם וכי הנתבעים ותובעים האחרים השתמשו במקרקעין כבעלים ללא התנגדות מצד התובעים. בית המשפט בחן את הטענות והסכים עם התובעים כי זכותם במקרקעין היא "זכות קניין בהון", ומאחר שמדובר בנאמנות קונסטרוקטיבית, תקופת ההתיישנות אינה חלה במקרה זה. בית המשפט הגיע למסקנה זו על סמך פסיקות קודמות והעובדה שהתובעים שילמו את מלוא התמורה עבור הזכויות שרכשו. בנוסף, לא הייתה שלילת זכויות התובעים על ידי הנתבעים, ושימוש משותף במקרקעין לא היווה שלילה. לפיכך, התביעה לא הייתה חסומה בזמן. השופט הורה לדחות את בקשת הנאשמים וקבע כי סוגיית ההוצאות תידון בתום המשפט העיקרי. ההחלטה הועברה לשני הצדדים.