ע"ע 291/09

תקציר

בשאלה האם יש לכלול תוספת כוננות בקביעת שכרם הפנסיוני של כבאים מסוימים, נדרש בית המשפט להכריע האם תוספות אלה הן חלק מהשכר הרגיל או רק רכיב שכר נוסף. על פי המסגרות הקיימות, משכורת המספיקה לצורכי פנסיה מורכבת משכר רגיל ותוספות קבועות המוכרות על ידי הממשלה. מאחר שהממשלה לא הכירה בתוספת התורן כתוספת קבועה, בחן בית המשפט האם היא חלק אינהרנטי מהשכר הרגיל. על פי הקווים המנחים שנקבעו בפרשת ביטמן, רכיב המחייב עמידה בתנאים מסוימים מהווה תוספת ולא חלק מהשכר הרגיל. אופיה וכוונתה של תוספת הכוננות היו גם הם מרכזיים, שכן פרשנויות העבר הצביעו על כך שהסכמים מותנים עשויים להגדיר מחדש רכיבי שכר לצורך חישוב פנסיוני. בהערכת אופי תפקידם של הכבאים, ציין בית המשפט כי תוספת הכוננות דרשה מאמץ נוסף מעבר לשעות העבודה הרגילות ושמר עליה כתוספת של ממש. בעוד ההחלטה קבעה בתחילה כי שכר הכוננות אינו רלוונטי לשכר הפנסיה הקובע, התעוררו פערים בנוגע לאופן שבו תשלומים דומים נכללו בפרישות קודמות. בית המשפט התייחס לכך בכך שאישר כי פערים לא צריכים לגרום לאפליה בלתי מוצדקת נגד כבאים הפורשים לגמלאות לאחר גילוי טעויות מנהליות. לפיכך, למרות שהתוספת אינה זכאית כחלק מהשכר הרגיל לפנסיה, היא תיכלל ככזו עד שיוחלו באופן אחיד צעדים מתקנים על החלטות העבר למניעת אי-שוויון. דעת הרוב חיזקה את עמדת הנציב, תוך הדגשת העקביות עם הרגולציה הפיננסית הנורמטיבית בשירותים הציבוריים, בניגוד לדעות חלוקות הדוגלות בתפקידן החיוני של חובות הכוננות כחלק מתנאי ההעסקה הרגילים. בית המשפט הגיע למסקנה פרגמטית: אמנם תשלומי כוננות אכן היו תוספת, אך הם יישארו באופן זמני בחישובי הפנסיה בשל בקשות מנהליות תקדימיות קודמות ולא מתוקנות עד שיתוקנו באופן אחיד רטרוספקטיבית ופרוספקטיבית. לא נפסקו הוצאות בגין פסק הדין.