ב"ש 261/87

תקציר

המערערת פנתה לבית המשפט העליון בבקשה להארכת מועד להפקדת פיקדון לאחר שהחמיצה את המועד המקורי. בית המשפט העליון קבע, כי הסמכות לקבוע ביטחון נתונה הן לרשם והן למזכיר הראשי כמפורט בתקנות 428 ו-430, ואינה נתונה אך ורק לסמכותו של הרשם כפי שטען המערער. המזכיר הראשי פועל באופן עצמאי מכוח תקנה 430, והחלטתם, לרבות קביעת מועדים, מחייבת אלא אם כן שונתה על ידי הרשם. האחריות לעמידה בלוחות הזמנים היא של בעל הדין, וגורמים חיצוניים כמו תקלות בבנק אינם משפיעים על חובה זו. בית המשפט הדגיש את חשיבות העמידה בלוחות קבועים לשמירה על פעולתה היעילה של מערכת המשפט, וציין כי תקופת 30 הימים לפיקדונות היא סבירה. עוד נקבע כי יש להתחשב באינטרסים של כלל הצדדים והציבור בעת בחינת הארכת המועד, וכי דחייה של 55 יום אינה סבירה. בעלי הדין צפויים לעמוד בדרישות בתוך הזמן הנקוב, ולפיכך הערעור נדחה.