ת"א 21209-03-16

תקציר

המחלוקת בין התובעים למדינה נסובה סביב חישוב פיצויי ההפקעה בעקבות הפקעת זכויות יורשיהם בחלקת קרקע. התובעים טוענים כי יש לחשב את דמי החכירה כאחוז משווי המגרש המשתנה מדי שנה, בעוד המדינה דוגלת בשיטת השוואה לעסקאות חכירה. בית המשפט מצדד בתובעים, ומאמץ את חוות דעתו של המומחה שמונה מטעמם, מר אושרת. על פי פסק הדין, תכליתה של פקודת הקרקעות, לפיה המדינה מפקיעה קרקעות, היא להבטיח כי לצד המופקע לא ייגרם הפסד כספי או רווח כספי מההפקעה. הפיצוי נועד לשכפל את המצב שהיה נוצר אלמלא בוצעה ההפקעה. השיטה המדויקת ביותר לקביעת הפיצוי המגיע היא שיטת ההשוואה, הבוחנת עסקאות שבוצעו בפועל בשוק החופשי. בנוסף, בצדק התייחס המומחה מטעם בית המשפט, מר אושרת, להנחיות ולנהלים של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בקביעת שיעור דמי החכירה הראוי, הנקבע על 6% משווי המגרש המשתנה מדי שנה. שיעור זה עולה בקנה אחד עם נוהג המדינה בעבר והחלטות בית המשפט בנסיבות דומות. טענת המדינה לשיעור שונה אינה משכנעת. לפיכך, בית המשפט קובע כי התובעים זכאים לקבל 6% משווי המגרש המשתנה מדי שנה כפיצוי בגין דמי חכירה אבודים, בהתאם לחלקם היחסי בחלקה. פיצוי זה מכסה את התקופה עד יוני 2022 ויחושב על בסיס הממוצע של שלוש השנים האחרונות כפי שהוצג בחוות דעתו של מר אושרת. כמו כן, המדינה נדרשת לשפות את התובעים בגין הוצאות מסוימות ולשלם את שכר טרחת עורך דינם. הסכום הכולל ישולם בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין, או שייגרמו לו הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן, 10% מהפיצוי ינוכה לצורכי מס ויועבר לרשויות המס על ידי המדינה טרם הדיווח על העסקה.