עע"מ 1692/11

תקציר

במקרה שלפנינו, הוגש ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים לשלול מהמערערת מעמד של תושבות קבע בישראל ולסרב להפנות את עניינה לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים. המערערת, אזרחית פיליפינית שנכנסה לראשונה לישראל בשנת 1978 באשרת תייר, חיה ועבדה בארץ בעיקר בתחום הסיעודי עד למעצרה בשנת 2006 בגין שהייה בלתי חוקית. למרות ניסיונות משפטיים שונים, כולל ציון סרטן בלוטת התריס כסיבה לשיקול הומניטרי, בקשתה נדחתה בעקביות. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי שיקול דעתו של שר הפנים רחב ולא מצא עילה להתערבות, בציינו את היעדר קשריה המקצועיים או משפחתה של המערערת בישראל ואת מודעותה לאופי שהותה שלא כדין. המערערת טענה כי שהותה הארוכה בישראל, הקשר שלה למנהגים הישראליים, כישורי השפה ומצבה הרפואי מצדיקים בדיקה הומניטרית. עם זאת, המשיבה טענה כי שהותה הממושכת שלא כדין והיעדר טעמים הומניטריים חריגים, במיוחד מאחר שהפרוגנוזה הרפואית שלה הייתה חיובית, מצדיקים את החלטתם. עוד ציין בית המשפט כי טענתה של המערערת בדבר הצורך בהמשך טיפול רפואי בישראל אינה נתמכת בראיות בדבר טיפול לקוי הזמין בארץ מוצאה. בסופו של דבר, הערעור נדחה מאחר שבית המשפט לא מצא טעויות משמעותיות בפסק הדין המקורי, שהעדיף מדיניות הגירה חוקית על פני טענות המערער.