דנג"צ 1911/14

תקציר

פסק הדין דוחה את העתירה לדיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון מינואר 2014, העוסק בזכויותיהם של ניצולי השואה בישראל. באופן ספציפי, הוא מתמקד בהבדלים בפיצויים ובהטבות בין ניצולי שואה המקבלים תשלומים תחת הרשויות הגרמניות לבין אלה המקבלים הטבות על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. העותרים טענו כי קיימת אפליה ביחס לניצולי שואה הזכאים להטבות שונות, וביקשו מבית המשפט להורות למשרדי הממשלה השונים בישראל לשאת בעלויות אשפוזו של ניצול שואה, להחזיר תשלומי מע"מ ולהעביר תשלומים נוספים מהקרן לרווחת ניצולי השואה. עם זאת, בית המשפט דחה פה אחד את העתירה, תוך שהוא דבק בפרשנויות הקודמות של הסכם השילומים עם גרמניה. ההסכם מבחין בין ניצולים המקבלים הטבות מגרמניה לבין מקבלי הטבות על פי הדין הישראלי, ובפסק הדין הובהר כי יחידים משתייכים לאחד ממסלולי הפיצוי הללו, מה שמזכה אותם בהסדרים ספציפיים. בפסק הדין הודגש כי המסגרת המשפטית הקיימת אינה יוצרת מקום להתערבות, מה גם שמקבלי הפיצויים הגרמניים קיבלו באופן היסטורי הטבות גדולות יותר. העותרים ביקשו לקיים דיון נוסף, שגם הוא נדחה, שכן פסק הדין לא סתר פסקי דין קודמים, ולא הייתה לו חשיבות או חידוש משמעותיים המצדיקים הליך חריג. פסק הדין עוגן בהחלטות קודמות, והחומר הנוסף שהציגו העותרים לא שינה את פסק הדין. משכך, נדחתה הבקשה לדיון נוסף, ופסק הדין המקורי נותר בעינו.