ת"א 10474-10-18

תקציר

המחלוקת היא על חלקת קרקע במושב גבעת כח, שלטענת התובעת רכשה זכויות בה באמצעות רכישת בית מקצועי. הנתבעים הם מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית ומושב גבעת כח. מנהל מקרקעי ישראל הוא הבעלים של הקרקע המדוברת והשכיר אותה לסוכנות היהודית, שהחכירה אותה בשכירות משנה למושב. התובע טוען כי רכש זכויות בבית מקצועי בקרקע באמצעות הסכם עם מר אהרון, שהיה חבר המושב. עם זאת, הנתבעים מכחישים כי לאהרון הייתה סמכות להעביר זכויות אלה וטוענים כי לתובע יש רק רישיון חוזר להשתמש במקרקעין. כמו כן, הם טוענים כי תביעת התובעת התיישנה שכן היא לא הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות בת 7 השנים בגין מטלטלין. בית המשפט מסכים עם הנאשמים בשני הסעיפים. ראשית, נמצא כי לתובעת אכן רישיון שימוש חוזר בלבד בקרקע, שכן רשות השימוש בקרקע לא ניתנה על ידי מנהל מקרקעי ישראל או המושב, ורישיון כזה אינו מקנה לתובעת זכויות כלשהן במקרקעין. שנית, בית המשפט קובע כי התביעה התיישנה, שכן התובע ידע על התנגדות רמ"י להקצאת הקרקע לו בשנת 2000 או 2001 אך לא הגיש את התביעה עד שנת 2017. כך, חלפו למעלה משבע שנים מאז קמה עילת התביעה, והתביעה נדחית על הסף. בנוסף, בית המשפט דן לגופו של עניין וקובע כי החלטות הוועד המנהל של המושב להקצות את הקרקע לתובע התקבלו ללא האישורים הנדרשים ולכן אינן תקפות. גם טענת התובעת להפליה אסורה נדחית מחוסר ראיות. אשר על כן, התביעה נדחית במלואה, והתובע חויב לשלם לכל אחד מהנתבעים שכר טרחת עורך דין והוצאות, בסך כולל של 24,000 ₪.