דב"ע מט/55 - 3

תקציר

הערעור הוא על הטבות של עובד מדינה וזכאותו לפיצויים מכוח הסכם קיבוצי מיוחד, שנקרא הסכם שטחים, שנחתם בין הממשלה לבין ההסתדרות הכללית. ההסכם חל על עובדי מדינה שמילאו תפקידים בשטחים ותפקידם בוטל, או שפרשו בגיל 65 במהלך תקופת ההסכם. המשיב, שכיהן כמשנה למנכ"ל משרד התחבורה, טען כי הוא עובד בשטחים וזכאי להטבות שנקבעו בהסכם. בית המשפט המחוזי בירושלים פסק לטובת המשיב, והביא את המדינה להגיש ערעור זה. בית הדין קבע כי המשיב לא הביא ראיות לכך שהוא אכן מחזיק בתפקיד בשטחים, דבר המהווה תנאי מוקדם להטבות. כמו כן, בחן בית המשפט שיטות שונות לקביעת היקף עבודתו של המשיב בשטחים ומצא כי שהה שם בממוצע למעלה מיום אחד בשבוע. עם זאת, החישובים שערך בית המשפט המחוזי בנוגע לשהותו של המשיב בשטחים, בהתבסס על דיווחיו שלו, לא היו מדויקים. עוד מצא בית הדין כי המשיב הגזים מאוד בהיקף עבודתו שם. בנוסף, דן בית הדין במעמדם של פסקי בוררות מטעם המוסד לבוררות מוסכמת, שהוקם על ידי הממשלה וההסתדרות, והדגיש את אופיים המחייב, למרות התנגדות המדינה. בית הדין מתח ביקורת על הלשון שבה השתמש פרקליט המדינה במסמכי הערעור שלו, ומצא כי הוא אינו ראוי ואינו עולה בקנה אחד עם האתיקה המקצועית. בסופו של דבר קיבל בית הדין את הערעור וקבע כי המשיב לא עמד בתנאים לזכאות להטבות על פי הסכם שטחים, וכל צד יישא בהוצאותיו.