בג"צ 1234/10

תקציר

פסק הדין דן בעתירה שערערה על החלטת ועדת מכרזים שהעניקה חוזה למשיבה מס' 2. בעתירה נטען כי ההחלטה פוגעת בזכויות עובדים, ובפרט בזכות לשכר מינימום על פי הדין הישראלי. בית המשפט בחן האם דיני העבודה הישראליים חלים על חוזי העבודה שבין המשיב מס' 2, מעסיק פלסטיני, לבין עובדיו הפלסטינים. נקבע כי השטחים נתונים לתפיסה לוחמתית והדין הישראלי אינו חל עליהם ישירות. החוק החל הוא זה שחל לפני כיבוש האזור וכל הצווים הצבאיים שבאו בעקבותיו. בית המשפט הפעיל את "מבחן הזיקה המרבית" כדי להבחין בדין החל, בהתחשב בגורמים כגון לשון חוזה העבודה, מקום החוזה ואזרחות המעביד והעובדים. במקרה זה, בית המשפט הגיע למסקנה כי החוק החל הוא החוק הפלסטיני ולא הישראלי. בנוסף, בית הדין מצא כי המנהל שנתן את ההיתר לא היה המעסיק, שכן לא התקיימו יחסי עובד-מעביד ישירים עם עובדי הקבלן. בית המשפט דחה את טענות העותרת בדבר אי שוויון, בקובעו כי ההבדלים הנורמטיביים בדין החלים על משתתפים ישראלים ושאינם ישראלים הם חיצוניים למכרז ואינם פוגעים מטבעם בעקרונות השוויון. בסופו של דבר, בית המשפט לא ראה עילה לפסול את המכרז של המשיבה מס' 2, והעתירה נדחתה, תוך חיוב העותרת בתשלום שכר טרחת עורך דין. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי הנשיאה ביניש והשופטת ח' מלצר, תוך הדגשת ההלימה למסגרות ולסטנדרטים המשפטיים המוכרים להליכי מכרז חוצי שיפוט.