עש"א 48825-07-15

תקציר

הערר, שהוגש על ידי בנק לאומי לישראל בע"מ, מערער על החלטת הוועדה להטלת עיצומים כספיים להטיל על הבנק סנקציה בגין מספר עבירות על חוק איסור הלבנת הון. ההפרות נוגעות לאי דיווח של הבנק לרשות הרלוונטית על פעילות חשודה, כנדרש בחוק. בית משפט השלום דחה את הערעור וקבע כי הוועדה החליטה באופן סביר להטיל עיצומים כספיים על הבנק. חובת הדיווח היא סובייקטיבית, בהתאם להערכת הבנק האם פעילות היא "חריגה". עם זאת, הערכה זו חייבת להתבצע באמצעות כלים ושיקולים אובייקטיביים. אם יש לבנק ספק לגבי אופי הפעילות, עליו לדווח על כך לרשות. כמו כן, נדרש הבנק לתעד את תהליך קבלת ההחלטות בנוגע לחובת הדיווח. בית המשפט הסכים עם קביעת הוועדה כי הבנק לא ערך בדיקות נאותות להסרת החשדות סביב הפעילות המדוברת ולכן נמנע ללא הצדקה מלדווח. הבנק לא סיפק פרטים או ראיות מספיקות לבדיקות שלטענתו ערכו. יתר על כן, טענות הבנק כי הוא מכיר את הלקוחות ואת פעילותם וכי ערך ביקורת על הפעילות בעבר לא היו משכנעות. בית המשפט הדגיש כי המיקוד בהטלת הסנקציה על הבנק היה בהתנהלותו בעת ביצוע ההפרות ואי עמידתו בחובת הדיווח. לכן, הסברים שניתנו בדיעבד ושינויים בנהלים בעקבות ההפרות לא יכלו לסייע לבנק. באשר לטענות הפרוצדורליות, מצא בית המשפט כי הוועדה אמנם לא מילאה במלואה את הדרישה לקיים פרוטוקול ולמסרו לבנק, אך פגם זה אינו פוסל את ההחלטה. בית המשפט ציין כי לבנק עומדת זכות לשימוע הוגן, דבר שכובד במקרה זה, והפגמים בתיעוד לא פגעו באופן משמעותי בזכויות הבנק. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי הבנק לא הצליח לבסס בסיס לביטול או לשינוי החלטת הוועדה. לפיכך נדחה הערר, והבנק חויב לשאת בהוצאות הוועדה בסך 22,000 ₪.