עב"ל 15047-12-23

תקציר

הערעור הוגש על ידי מערער כנגד המשיב, המוסד לביטוח לאומי, כנגד סירובו של המשיב לשלם לו קצבת נכות משנת 2009 ועד שנת 2012 בגין פגיעה בעבודה. המערער טען כי לא היה מודע לכך שלקה באוטם עקב הפגיעה בעבודה עד סמוך לפני שהגיש את תביעתו בשנת 2014 ולכן יש להאריך את תקופת ההתיישנות. בית המשפט קבע, כי טענת המערערת בדבר חוסר ידיעה על האוטם אינה רלוונטית משום שעילת התביעה קמה כאשר התקיימו היסודות האובייקטיביים המהווים תנאי לזכאות. עוד קבע בית המשפט כי אין צורך להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את טענת המערער כי נודע לו על האוטם רק בשנת 2014. במישור הנורמטיבי קבע בית המשפט כי לא ניתן להחיל את חוק ההתיישנות על חוק הביטוח הלאומי, שהוא בעל מהות שונה וקובע איזון שונה. בית המשפט הסביר כי חוק הביטוח הלאומי מבוסס על עקרונות החקיקה הסוציאלית ואינו כולל הסדר התיישנות אלא רק הסדר להגבלת תשלום גמלה רטרואקטיבית. כך, חלוף הזמן אינו מונע ממבוטח להגיש תביעה לגמלה כספית למכון. עוד הסביר בית המשפט כי חוק הביטוח הלאומי כולל הסדר מלא ועצמאי לעניין התקופה שבה תשולם גמלה ומתייחס לזכות המהותית לתשלום הגמלה. לפיכך, אין להוסיף לו את הוראות חוק ההתיישנות. בהתאם לכך, דחה בית המשפט את ערעורה של המערערת וקבע כי אין רלוונטיות לסיבת השיהוי בהגשת תביעת המערערת, שכן על פי חוק הביטוח הלאומי המערערת לא הייתה זכאית לקצבה בגין התקופה שבמחלוקת.