ע"א 41/59

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לתאונת דרכים שאירעה כאשר אוטובוס בו נהג המערער הראשון פגע בבור בכביש וגרם לפציעתו של הנוסע המשיב השלישי. המוסד לביטוח לאומי (המשיב הראשון) תבע פיצויים בגין הגמלאות ששולמו לנוסע הנפגע וביקש לתקן את כתב תביעתו כך שיכלול טענה נוספת לפיה מעסיקו של הנהג (המערער השלישי) אחראי במישרין לנזק שנגרם עקב רשלנותו. התביעה המקורית ייחסה רשלנות לנהג ולנהג (המערער השני) והטילה אחריות שילוחית על המעביד (המערער השלישי) ועל חברת הביטוח (המערערת הרביעית). במהלך המשפט חשף עד ההגנה כי המעסיק ידע על מצב הדרך אך לא יידע את הנהגים. על יסוד מידע חדש זה ביקשה המשיבה הראשונה וקיבלה רשות מבית המשפט המחוזי לתקן את טענתה ולטעון כי המערערת השלישית התרשלה בכך שלא הזהירה את עובדיה מפני תנאי הדרך והנחתה אותם לנהוג בזהירות. המערערים ערערו על החלטה זו, בטענה כי היא אפשרה למשיבה הראשונה לשנות את בסיס התביעה וכי התיקון הכניס עילה חדשה לדיון. עם זאת, בית המשפט דחה את הערעור בקובעו כי מוקד תקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי הוא בפתרון השאלות האמיתיות שבמחלוקת ולא בשמירה על זהות העילה. התיקון נתפס כהכרחי כדי לברר את העובדות ולא להפתיע את הנאשמים. עוד ציין בית המשפט כי התיקון לא שינה באופן משמעותי את התביעה, שכן המעסיק וחברת הביטוח עדיין היו המטרות העיקריות של התביעה. אישור התיקון יאפשר לבית המשפט לחקור ביסודיות את התאונה ולהטיל עליה אחריות, ובכך למנוע התדיינות משפטית עתידית. למרות שהתיקון הגיע בשלב מאוחר של המשפט, בית המשפט קבע כי אין בכך משום עוול למערערים, וניתן לפצות על כל אי נוחות באמצעות קביעת הוצאות. בסופו של דבר, מצא בית המשפט כי השופט פעל במסגרת שיקול הדעת המתיר תקנה 125 בהתרת התיקון ועל כן דחה את הערעור והורה למערערים לשלם את הוצאותיו של המשיב הראשון.