ת"א 56590-08-18

תקציר

התובע, שנפגע בתאונה ואיבד את כושר עבודתו, הגיש תביעה לבית משפט השלום נגד חברת הביטוח הנתבעת לתגמולי ביטוח לפי ארבע פוליסות נפרדות. הפוליסות כיסו לכאורה תקופות שונות, אך כולן נגעו לאובדן כושר עבודה. בשלב קדם המשפט טענה התובעת כי לבית משפט השלום אין סמכות מהותית לדון בתביעה וכי יש להעבירה לבית הדין לעבודה. הנאשם התנגד בתחילה אך בהמשך הסכים. השופטת מצאה כי לבית הדין לעבודה סמכות לדון בפוליסה העיקרית, אשר ביטחה במישרין את התובעת מפני אובדן כושר עבודה, שכן היא נוגעת לביטוח לאומי ונמצאת בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה. כך היה גם לגבי פוליסת השחרור, שביטחה את התובע מפני אובדן כושר עבודה ושחררה אותו מתשלום פרמיות בגין פוליסות אחרות. השופט הסביר כי המסגרת הנורמטיבית לקביעת הסמכות מורכבת מחקיקה, פסקי דין של בית המשפט העליון ופסקי דין פרוצדורליים, שאינם אחידים. החקיקה, לרבות חוק בית הדין לעבודה וחוק הגנת השכר, הגדירה את סמכותו המהותית של בית הדין לעבודה, כאשר החוק האחרון קובע הגדרה רחבה של "קופות גמל" הכוללת תופעות משפטיות שונות, כגון ביטוח. פסיקות בית המשפט העליון, לרבות הלכת מנורה, הרחיבו את סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בכל התביעות נגד קופות גמל, ללא קשר לאופי הסכסוך, בהתבסס על הרציונל החברתי ומומחיותו של בית הדין לעבודה בענייני ביטוח לאומי. בבתי הדין הפרוצדורליים היו גישות שונות באשר לפרשנות המונח "ביטוח" במסגרת סמכותו של בית הדין לעבודה. חלק מהמקרים אימצו גישה מצמצמת, והגבילו אותה לביטוח מנהלים, בעוד שאחרים העדיפו גישה רחבה, ופירשו את המונח "ביטוח" באופן רחב וגמיש. השופט העדיף את הגישה המרחיבה, שתאמה את הלכת מנורה ואת הרציונל החברתי שבו היא דוגלת. השופטת התייחסה גם לבעיות הכרוכות בפיצול תביעות והדרכים המעשיות להתמודד איתן, וציינה כי דיוני פיצול בין בית הדין לעבודה לבית הדין האזרחי היו צפויים כאשר תביעה כוללת עילות שבסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה ומחוצה לו. כדי להימנע מכך, המליצה השופטת להשתמש ב"כלים" כגון הסכמה פרוצדורלית ודוקטרינת החומר התלוי ועומד. לסיכום, קבעה השופטת כי יש להעביר הן את הפוליסה העיקרית והן את פוליסת השחרור לבית הדין לעבודה למשפט, והורתה לנתבעת לשאת בהוצאות התובעת בסך 3500 ₪.