ת"א 24517-03-20

תקציר

פסק הדין משרטט את ההיסטוריה של שותפות עסקית בין שתי קבוצות של תובעים ונתבעים. התובעים הפעילו בית אבות לקשישים והנתבעים היו צוות של בעל ואישה, כאשר האישה שימשה כרואת חשבון ויועצת המס של העסק. הבניין בו שכן בית האבות נרכש במשותף על ידי התובעים והנתבעים בשנת 1999, אך לנתבעים לא היה כל קשר מעשי לעסק. התובעים ואשתו הנתבעת הסכימו כי מעשיהם מחייבים זה את זה. מעולם לא נחתם הסכם שותפות, אך הוסכם כי כל הצדדים ניהלו יחד את עסקי בתי האבות, כשכל אחד מהם מחזיק בשליש מהמיזם. השותפות העסקית הסתיימה באפריל 2005, כאשר התובעים המשיכו לנהל את בית האבות. בשנת 2006 פשטו רשויות המס על בית האבות וחקרו את העסק, וכתוצאה מכך חויבו שני הצדדים במע"מ ובמס הכנסה. התובעים ערערו על שומות אלה והנתבעים הגישו תביעות שכנגד. בית המשפט מצא את שני הצדדים אשמים בהתחמקות מתשלום מס וכל אחד מהם נדרש לשלם את המסים שלו. בשנת 2008 הגיעו הצדדים להסכם פשרה בתביעה נפרדת, לפיו התובעים ישלמו לנתבעים וכי זה יסדיר את כל התביעות ביניהם הנובעות מהשותפות העסקית בבית האבות, למעט תביעות הקשורות לחבויות מס. עוד נקבע בהסכם כי אם הנתבעים יידרשו לשלם חבויות מס כלשהן, יוכלו התובעים לתבוע מהם את חלקם. התביעה הנוכחית של התובעים, שהוגשה בשנת 2020, מבקשת להשיב שליש מתשלומי המע"מ ומס הכנסה ששילמו התובעים בטענה שמדובר בחובות עסקיים. הנתבעים הגישו תביעה נגדית, בטענה כי התובעים הסתירו הכנסות מהם ומרשויות המס. השופט פסק לטובת התובעים בתביעת המע"מ, והורה לנתבעים לשלם שליש מהחוב במע"מ, בתוספת ריבית. עם זאת, השופטת דחתה את תביעת התובעים לשליש מחוב מס הכנסה, וקבעה כי מדובר בחוב אישי של התובעים עצמם. השופטת דחתה גם את התביעה שכנגד של הנתבעים, בקובעה כי היא אינה מבוססת על דרישה אמיתית אלא על משקל נגדי לטענת התובעים. כמו כן, נמצא כי הנתבעים ידעו על העלמת המס בעת חתימת הסכם הפשרה משנת 2008 ויכלו לכלול את תביעתם שכנגד אז, אך בחרו שלא לעשות כן. לסיכום, השופט הורה לנתבעים לשלם לתובעים 265,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, עבור חלקם בחוב המע"מ. כמו כן ניתן לנתבעים מועד אחרון לתשלום ונמסר להם על זכותם לערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי.