ע"א 730/89

תקציר

הפרשה סובבת סביב תושב ימית לשעבר, שהחוזה שלו לתחזוקת תחנות שאיבת הביוב בעיר הוארך מעבר לכהונתו הראשונית בשל הסכמי קמפ דיוויד. מחלוקת בדבר התמורה להארכה זו התגלעה בין המערערת לבין משרד הבינוי והשיכון, מחלוקת שטרם הוכרעה. ועדת הזכאות החליטה על פיצויו של המערער בשנת 1984, אך התיק הוגש ערעור לבית המשפט העליון והוחזר לוועדה לדיון מחדש. בשנת 1988 קבעה הוועדה את הפיצוי על בסיס הצעת פשרה, ופסקה למערערת פיצוי נוסף לפי סעיף 29 לחוק הפיצויים לפינוי סיני. שני הצדדים ערערו על החלטה זו, וועדת הערר אישרה את מסקנות ועדת הזכאות, למעט הפיצוי הנוסף. לאחר מכן ערער המערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי החלטת ועדת הזכאות לפיצויים היא סבירה ואין לפתוח אותה מחדש על סמך תוצאה של תביעה נפרדת נגד משרד השיכון. עוד נקבע כי שיטת קביעת הפיצויים של הוועדה ראויה וכי אין להפריע לממצאיה העובדתיים, לרבות דחיית תביעת המערערת לפיצוי נוסף לפי סעיף 29. בנוסף, אישר בית המשפט את החלטת הוועדה לדחות את תביעות המערערת לפיצויים לפי סעיף 39 ולמוניטין. בית המשפט הדגיש כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 29 מחייבת קשר הדוק יותר בין חוזה השלום לבין הפחתת ההכנסה ולא רק קשר זמני. לבסוף, קבע בית המשפט כי המערער לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בתביעתו לפיצויים ממוניטין. משכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב.