ת"א 18103/01

תקציר

החלטת השופט נסובה בעיקר סביב אחריותו של סנדו בויום, מהנדס שתכנן תקרת הפרדה לבניין שלא עמד בכושר ההעמסה המוסכם. בויום נמצא אחראי לאי נשיאת מטען של 400 ק"ג/מ"ר בתקרה, וכן לאי התאמת העיצוב לאחר שינוי פרופילים שביקש התובע. התובעת, בעלת הבניין, נמצאה אחראית חלקית גם לאי תיקון הליקוי במהלך בניית הקומה השנייה. השופט חילק את הוצאות התיק בין התובע לבין הנתבע בויום. התובע תבע נזקים שונים, לרבות עלות חיזוקים, תיקונים זמניים, הוצאות עקיפות בפועל ובעתיד, הפסד שכר דירה ושכר טרחת עורך דין. השופט בחן בקפידה את הראיות והטיעונים שהציגו שני הצדדים בנוגע לנזקים אלה. הם כללו את חוות הדעת של דוד בלנק עבור התובעת ורפי אנונו עבור הנתבעת, תוך התמקדות בכמות הברזל הדרושה לחיזוק התקרה והעלויות הנלוות אליה. השופט קיבל את דעתו של בלנק כי נדרשים 32 טון ברזל וכי במבנה הנוכחי יש כבר 90 טון ברזל, תוך שהוא מבטל את תיאוריית החיסכון שהציעה הנתבעת. השופטת קיבלה גם את טענות התובעת להחזר הוצאות בגין חיזוקים זמניים, שנמצאו כחיזוקים סופיים. עם זאת, התביעה להפסד דמי שכירות נדחתה, שכן השופט קבע כי התובע לא מילא את חובתו להפחתת נזקים. התובעת הייתה זכאית להחזר הוצאות עקיפות בפועל, אך לא בגין הוצאות עקיפות עתידיות שכן לא נדרשו תיקונים נוספים. שכר טרחה והוצאות משפטיות הכרוכות בדחיית התביעות נגד שני נתבעים פסקו אף הם לטובת התובע. בנוסף, דחתה השופטת את בקשת התובע לאשר עיקול זמני על נכסי הנתבעת וחזרה על חובתה של חברת הביטוח כצד שלישי. לסיכום, השופט הורה לנתבע בויום לשלם לתובע סכומי פיצויים שונים, לרבות הוצאות משפט. ההחלטה התקבלה ב-15 ביולי 2009.