ת"א 49197-02-18

תקציר

פסק הדין דן בסופיות הליך הרישום ודוחה את טענת הנתבעים כי יש לדחות את התביעה לפסק דין הצהרתי בשל הליכי הפשרה שהחלו בשנת 1960. היא מדגישה כי מטרת הליכי הסדר מקרקעין היא ליצור "לוח חלק" בנוגע לזכויות במקרקעין, והזכויות נרשמות כפי שהוחלט במסגרת הליך הפשרה. בית המשפט קובע כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח את טענתם והמסמכים שצורפו על ידי הצדדים סותרים את טענתם. כמו כן, היא דוחה את טענת ההתיישנות של הנתבעים, וקובעת כי זכותה של התובעת במקרקעין המוסדרים מבוססת על הון עצמי וחסינה מפני התיישנות. החזקתה של התובעת בקרקע, הקמת מבנים בהיתר ותשלום מיסים נחשבים כמחזקים את זכויותיה. בית המשפט בוחן גם את הטענות הקשורות להסכם המכר, לרבות ייפויי הכוח של המנוח עבד אלרחים ותפיסת החזקה של האחים. המסקנה היא כי הסכם המכר תקף ומחייב את כל הבעלים, בהתבסס על ראיות של אישור בדיעבד או אישור מוקדם למכירה. בנוסף, חוסר התביעות של הנתבעים כלפי צדדים שלישיים והסכם החלוקה תומכים במסקנה זו. משכך, התביעה מתקבלת, והתובע מוכרז כזכאי להירשם כבעלים של המקרקעין המדוברים. הנתבעים (יורשיו של פריד) חויבו לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 20,000 ₪. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, ועל פסק הדין חתום השופט מאזן דאוד.