ע"א 6156-10-12

תקציר

המחלוקת בין המערערת לבין המשיב נובעת מהסכם פשרה הנוגע לפינוי צינורות בחלקת המקרקעין של המשיב. המערערת טענה כי ההסכם נוגע רק לצנרת מים ואינו מקיף צינורות אחרים, ואילו המשיבה סברה שהוא חל על כל הצינורות, לרבות צינור ביוב. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב אך הוגש עליו ערעור בנימוק שאין לו סמכות לדון בתיק. שופטי הערעור הסכימו כי שגה בית משפט קמא בפסיקתו השיפוטית והיה עליו להחזיר את הצדדים לרשם ההוצאה לפועל. עם זאת, מאחר שהמשיבה לא ערערה על פסק הדין והמערערת ביקשה פסק דין, נטל לעצמו בית הדין לערעורים את סמכויות הרשם לפרש את הסכם הפשרה. השופטים פירשו את הסכם הפשרה כמתייחס אך ורק לצנרת המים ולא לכל צינור אחר, ובפרט צינור הביוב, שהראיות הראו שלא היה נוכח בעת חתימת ההסכם. המשיב לא הביא הוכחה לכך שצינור הביוב הותקן בעת עריכת הסכם הפשרה, וטענת המערערת כי הותקנה מאוחר יותר התקבלה. בנוסף, השופטים חלקו על החלת ההשתק השיפוטי על ידי בית משפט קמא, וקבעו כי המערערת טענה באופן עקבי כי כל צינור אחר הותקן לאחר ההסכם. כתוצאה מכך התקבל הערעור, ונקבע כי הסכם הפשרה אינו מחייב את הוצאת צינור הביוב. יתר על כן, מאחר שקיומו של צינור הביוב לא נקבע בעת חתימת ההסכם, לא מדובר בפלישה עתידית הנשקלת על פי תנאי הפשרה. הוחלט לקבל את הערעור, ופסק דינו של בית משפט קמא בוטל. יצוין, כי לא נפסקו הוצאות למערערת בהתחשב בנסיבות.