ע"פ 605/82

תקציר

שני ערעורים אלה שהגישה המדינה מערערים על זיכויים של משיבים שהואשמו בעבירות של שימוש חורג לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. שני המשיבים השתמשו בדירות בבניינים ישנים, שנבנו על פי היתרי בנייה שהונפקו לפי פקודת בניין העיר משנת 1921, למטרות עסקיות. ההיתרים לא פירטו את ייעוד המבנים. בית משפט קמא זיכה את המשיבים מן הטעם שההיתרים לא קבעו שימוש ספציפי, ועל כן השימוש בדירות למשרדים לא היה מופרז. בית המשפט קיבל בדעת רוב את הערעורים, וקבע כי כוונת חוק התכנון והבנייה היא להבטיח כי הן הבנייה החדשה והן המבנים הקיימים יתאימו לדרישותיו. הגדרת "שימוש חורג" בחוק מחייבת אישור לכל שימוש. למרות שההיתרים שבידי המשיבים לא ציינו שימוש מסוים, קבע בית המשפט כי משתמע מכך שהדירות מיועדות למגורים. התוכניות שהוגשו עם ההיתרים תמכו בפרשנות זו. עוד סברו הרוב כי התוכניות שצורפו להיתרים הן חלק מההיתרים עצמם. לפיכך, השתמשו המשיבים בדירות למטרה שונה מזו המותרת. השופט טלגם, בדעת מיעוט, חלק על כך שהתכניות מהוות חלק מההיתרים. לטענתו, מאחר שלא הייתה דרישה לקבלת היתר שימוש לפני שנת 1936, וההיתרים לא קבעו שימוש ספציפי, לא ניתן להרשיע את המשיבים בשימוש חורג. המחוקק לא התכוון להגביל את השימוש במבנים שנבנו לפני 1936, ולכן אל לו לבית המשפט ליצור היתר למבנים אלה שלא היו קיימים באותה עת. טלגם י' הציעה להשאיר את רשויות התכנון להסדיר את השימוש במבנים אלה על פי חוק התכנון והבנייה, הקובע מנגנון להכרזה על תכניות מתאר המגבילות את השימוש במבנים. השופט בן-דרור הסכים עם הניתוח המשפטי של דעת הרוב, אך הדגיש כי אל לרשויות המוסמכות לכפות הפסקה מיידית של שימוש חורג במקרים אלה. במקום זאת, על הרשויות ללכת בעקבות המחוקק ולאפשר זמן סביר למשתמשים להפסיק את השימוש החורג.