ב"ל 10330-08-19

תקציר

עניינו נסוב סביב תביעתו של התובע לקצבה מיוחדת לפי תקנה 10(ג) לתקנות הביטוח הלאומי בעקבות פגיעה בעבודה שהותירה אותו עם נכות קשה. התובע טען כי הוא זכאי לקצבה מאחר שאינו יכול להשתמש בתחבורה ציבורית בשל מוגבלותו ומסתמך על רכבו הפרטי להסעות. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי יש לקבוע את הקצבה על סמך תדירות יציאתו של התובע מהבית, וטענה כי הוא יוצא מביתו לעיתים רחוקות ולמטרות פנאי. המחלוקת העיקרית הייתה האם בחינת צרכיו של התובע צריכה להיות איכותית, תוך התמקדות באי יכולתו להשתמש כלל בתחבורה ציבורית, או כמותית, הערכה כמותית של תדירות יציאותיו. השופט פסק לטובת התובע וקבע כי מאחר שאין מחלוקת לגבי אי יכולתו להשתמש בתחבורה ציבורית ותדירות יציאותיו, הוא זכאי לקצבה המיוחדת לפי תקנה 10(ג). השופטת הורתה לנתבע לשאת בהוצאות התובע, בסך 5,000 ₪, בצירוף ריבית סטטוטורית עד לתשלום התשלום. ההחלטה התקבלה מבלי להחזיר את העניין לפקיד התביעות, שכן גרסתו העובדתית של התובע לא הייתה שנויה במחלוקת. לשני הצדדים הזכות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.