ע"א 5709/95

תקציר

בעניין המערער, יעקב בן שלמה, דן בית המשפט העליון בתיק של עסקאות פיקטיביות ופיקדונות שלא הוחזרו בתקופתו בניהול סניף חברה בירושלים בין השנים 1983-1986. מינהל מס ערך מוסף (מע"מ) הוציא שומה המבוססת על מיטב שיקול הדעת, וקבע כי בן שלמה חייב במע"מ על הכספים שקיבל מעסקאות מזויפות אלה. בית משפט קמא מצא תחילה כי לא כל כספי העסקה הפיקטיביים הגיעו לבן שלמה, דבר המצביע על כך שהנהלת החברה בתל אביב הייתה מעורבת, ולכן השומה נזקקה לבדיקה כדי לקבוע את הסכום המדויק שהוא חייב. במרכז הערעור עמדה הלגיטימיות של תקנה 10א לתקנות מע"מ ומס רכישה, המאפשרת הגשת ראיות מסוימות שאינן קבילות בתיקי ערעור על מע"מ. בית המשפט העליון אישר את התקנה והדגיש את הצורך בגביית מסים מדויקת וביעילות מינהלית, וקבע כי היא נחקקה בסמכותו של שר המשפטים. בית המשפט הדגיש כי פרשנויות פרוצדורליות רחבות צריכות לכלול כללי ראיות, בדומה להליכי מס הכנסה. בעוד שההליך של הערכאה הנמוכה יותר עמד בפני בחינה של קבלת ראיות שמיעה, בית המשפט העליון קבע כי בן שלמה לא הוכיח נזק מהותי ממעשים אלה ואישר את החלטת בית המשפט קמא להעריך מחדש את הסכומים שבן שלמה היה חייב בהם. פסק הדין הדגיש את הצורך באיזון פרוצדורלי בערעורי מע"מ, שיבטיח הליכי חקירה הוגנים והחלטות העולות בקנה אחד עם כוונת המחוקק. לפיכך, הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו, תוך חיוב כל צד בהוצאות המשפט שלו.