ע"א 8237/19

תקציר

בפסק הדין בחן בית המשפט ודחה בסופו של דבר ערעור בעניין רישום הבעלות בקרקע. המסגרת המשפטית המרכזית כללה את סעיף 81 לפקודת ההסדרים, הקובע כי רישום מקרקעין חדש מבטל כל זכות מתנגשת אלא אם צוין אחרת, וסעיף 125 לחוק המקרקעין, המבסס את הרישום כראיה חותכת לבעלות על הקרקע. המערערים ביקשו לתקן את רישום המקרקעין באמצעות סעיף 93 לפקודת ההסדר, בטענה כי פקיד ההסדר עסק בפרקטיקות מרמה במהלך הטיפול בתביעותיהם, אותן ייחסו למגבלות הראייה שלהם. בית המשפט התייחס לתקופת ההתיישנות והדגיש כי הליכי הפשרה הסתיימו בשנת 1992, והפכו את התביעה למיושנת כפי שהוגשה 26 שנים מאוחר יותר. יש לציין כי המערערים ידעו על הליך הפשרה והשתתפו בו, דבר שהפחית מתוקפן של טענותיהם בדבר בורות ומרמה. יתר על כן, הם לא סיפקו ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענתם להונאה, הדורשת פירוט ספציפי ומהותי מעבר לטענה להתנהגות בלתי הולמת גנרית. בית המשפט ציין הליכים קודמים שבהם נדונו סוגיות בעלות אך התעלמו מהן בתביעה זו. בסופו של דבר, הערעור לא הצליח לבסס עילה לפי הפקודה לתיקון רישום המקרקעין ונדחה הן במישור הפרוצדורלי והן במישור המהותי, מה שהוביל את המערערים להוצאות בסך 10,000 ₪ בגין הוצאות המשיב. פסק הדין מדגיש את החשיבות של תביעות בזמן וביסוס יסודי במקרים של טענות להונאה בהליכי רישום מקרקעין.