ת"א 51143-01-14

תקציר

התובע, חקלאי שגידל אתרוגים והשתמש בבאר סמוכה להשקיה, הגיש תביעה בגין נזקי רכוש נגד התעשייה הצבאית לישראל בע"מ ומדינת ישראל. התובע טען כי רשלנות הנתבעים והפרת חובות חקוקות זיהמו את מי הבאר ואילצו אותו לשאת בעלויות גבוהות יותר עבור שיטות השקיה חלופיות. הנתבעים העלו הגנת התיישנות, וטענו כי התביעה הוגשה למעלה משבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה. בית המשפט בחן ראיות ועדויות, ומצא כי הבאר זוהמה בשנת 2005 והתובע עודכן על הזיהום והשפעתו על הבאר שלו באמצעות מכתב שנשלח ביוני 2006. השופט קבע כי עילת התביעה קמה באותה עת, ולא ניתן להוכיח את ידיעתו של התובע על העובדות העומדות בבסיס תביעתו. השופטת דחתה גם את טענת התובע כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות ממועד גילוי הנזק, שכן התובע לא הפעיל שקידה ראויה בבחינת מצב הדברים. כמו כן, השופטת מצאה כי טענת התובע לנזק מתמשך אינה נתמכת בחומר הראיות ואינה חלה במקרה זה. מאחר שחלפו למעלה משבע שנים מאז קמה עילת התביעה, קבע השופט כי התביעה התיישנה והורה על דחייתה. התובע חויב לשאת בהוצאות התביעה ולשלם לכל נתבע 15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, תוך הכרה בכך שהתביעה נוהלה בבוררות חלקית בלבד ולא באשמתו הבלעדית של התובע. כן הוזכרה זכות הערעור כדין.