ת"א 9556-11-18

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב מיקומו של קו הגבול בין שתי חלקות קרקע סמוכות במושב. התובעים, בעלי חלקה 111, תבעו להסיר גדר שבנתה הנתבעת, אשר פלשה לשטחם. הנתבע טען שכנגד, בטענה כי הגדר מייצגת את הגבול המוסכם בין הנכסים וביקש ביצוע ספציפי של הסכם לכך. בית המשפט מינה מומחה לקביעת קו הגבול, שסבר כי הגדר אכן נמצאת על אדמת התובעים. חוות דעתו של המומחה התקבלה על ידי בית המשפט, מה שהוביל לקבלת טענתם העיקרית של התובעים. בית המשפט מצא כי ההסכם שהוזכר על ידי הנתבעת לא היה מפורט דיו או נתמך בראיות כדי לקבוע את קו הגבול המדויק. זאת ועוד, קו הגבול שקבע המומחה התיישר עם תכניות התר"מ הרשומות, שהיה להן משקל רב יותר מההסכם. באשר לתביעה שכנגד, הגיע בית המשפט למסקנה כי הנתבעת לא הגישה כל ראיה שתתמוך בטענתה כי ההסכם מחייב או כי הופר. הנתבעת גם לא הצליחה להוכיח את טענותיה בדבר הטעיה ומצג שווא מצד התובעים. בית המשפט לא מצא ראיות לאיומים או להתנהגות מטעה מצד התובעים. בנוסף, קבע בית המשפט כי אף אחד מהצדדים לא היה מודע לקו הגבול המדויק בעת חתימת ההסכם, ושניהם טעו טעות הדדית באשר למיקומו. מאחר שהטעות נגעה למהות הנכסים, וקיים קשר סיבתי בין הטעות לבין ההסכם, מצא בית המשפט הצדקה לבטל את ההסכם לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים. עם זאת, סעדו של התובע שכנגד היה פיצוי בגין הנזקים שנבעו מהפרת ההסכם, שכן בית המשפט לא יכול היה להורות על ביצוע ספציפי בשל חוסר הבהירות בהסכם ובתכניות התר"מ הקיימות. עם זאת, התובעת שכנגד לא סיפקה כל ראיה לנזקיה הנטענים. לפיכך נדחתה התביעה שכנגד, התביעה התקבלה, והנתבע חויב להרוס את הגדר, לפנות את השטח ולשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. קביעת קו הגבול בחוות דעתו של המומחה התקבלה. משני הצדדים נשללו פיצויים בגין עוגמת נפש בשל הנסיבות. התביעה שכנגד נדחתה ללא הוצאות, ופסק הדין היה אמור להישלח לשני הצדדים.