עת"מ 48797-09-22

תקציר

העותר, בית ספר חקלאי, התקשר בשנת 2019 בהסכם השבה עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), במטרה להוציא לפועל תכנית בניה על חלקת אדמה. על פי ההסכם, העותרת תהיה רשאית לרכוש חלקות קרקע מסוימות הפטורות ממכרז ובמקום זאת לשלם דמי חכירה מהוונים. הסכם זה התבסס על פרשנותה של העותרת להחלטות מועצת מקרקעי ישראל הרלוונטיות, לרבות החלטה 1470, אשר לכאורה זיכתה אותם ב"זכויות ייזום" אלה. עם זאת, במנהל מקרקעי ישראל טענו כי הכוונה מאחורי ההחלטות והמדיניות בפועל הייתה להחריג בתי ספר חקלאיים מתמריצים, לרבות זכויות ייזום. לטענתם, יש לפרש את ההתייחסות להחלטה 1470 בהסכם כאילו העותרת אינה זכאית לזכויות ייזום. בית המשפט בחן את הטענות ומצא כי לשונן הברורה של ההחלטות וההסכם עצמו אינם תומכים בעמדת רמ"י. השופטת הדגישה כי פרשנות חוזי הרשות צריכה לתת עדיפות ללשון המפורשת, במיוחד כאשר היא מנוסחת על ידי גורמים מקצועיים, כדי להבטיח ודאות חוזית וכיבוד חופש החוזים. בנוסף, מנהל מקרקעי ישראל לא הביא ראיות לכוונה אחרת מאחורי ההסכם. בעקבות זאת התקבלה העתירה, ורשות מקרקעי ישראל חויבה לכבד את זכותה של העותרת ליזום על פי ההסכם, לצד פיצוי של 15,000 ₪ בגין הוצאות משפט.