ערר 8043-02-21

תקציר

הערעור מתייחס לטענת המערערת כי היתר הבנייה של המשיב היה צריך להיות פטור מהיטל השבחה לפי סעיף 19(ב)(10) לתוספת השלישית לחוק, שעניינו השבחת מקרקעין עקב קבלת היתר לבניית דירות מגורים או הרחבתן מכוח תכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים מפני רעידות אדמה (תמ"א 38). הבקשה להיתר בנייה הוחזרה תחילה לוועדה המקומית בהסכמת הצדדים לדיון מחדש, והוחלט לתקן את החלטת ועדת המשנה ולאשר את הבנייה כאילו אושרה לפי תמ"א 38. החלטת הוועדה המקומית העלתה שלוש סוגיות לקביעת השמאי המכריע: תחנת עצירה למעלית בקומת הגג, הגבהת קומת הגג והקמת חניון אוטומטי תת קרקעי. השמאי המכריע קבע כי עצירת המעלית והחניון לא הביאו לעליית ערך המקרקעין ולכן לא היוו השבחה. לגבי קומת הגג מצא השמאי המכריע כי ניתן היה לאשר אותה לפי תמ"א 38 ולכן היא פטורה מהיטל השבחה. הוועדה המקומית ערערה על החלטה זו, בטענה כי השמאי המכריע טעה טעות מהותית. ועדת הערר לא מצאה כל הצדקה לטענות הוועדה המקומית. היא קבעה כי הפטור לפי סעיף 19(ב)(10) חל על זכויות שניתן היה לנצל לפי תמ"א 38, ובמקרה זה ניתן היה לאשר את הבקשה להיתר על פי התכנית ולפטור אותה מהיטל השבחה. הוועדה הסכימה עם טענת המשיב כי קיימת חפיפה בין הזכויות המוקנות לפי תמ"א 38 לבין תוספות הבנייה המאושרות, ולכן אין לגבות היטל. זאת ועוד, מאחר שהוועדה המקומית אפשרה למשיבה ללכת בתוואי תמ"א 38, עליה להחיל את התכנית על גבול התמריצים המפורטים בה. באשר להקלות הספציפיות, הסכימה הוועדה עם המשיב כי הקמת קומת הגג אינה מחייבת הקלה לפי תמ"א 38, וטענת הוועדה המקומית כי יש לייחס אותה לתכנית אחרת לא הייתה משכנעת. באשר לתחנת המעלית ולחניון, הוועדה לא מצאה עילה להתערב בקביעתו של השמאי המכריע כי הם לא העלו את שווי הנכס. הוועדה הדגישה כי אין תפקידה להחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו של השמאי המכריע בענייני שמאות מקצועית. לבסוף דחתה הוועדה את הערר והורתה לוועדה המקומית לשאת בהוצאות המשיב.