עת"מ 7224-09-21

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה נוגעת לפרשנותה של תכנית בניין עיר, ובפרט לעניין פתרון החניה המפורט בסעיף 4.1.2ג לתכנית. סעיף זה מפרט את דרישות החניה לבניין חדש, וקובע כי חלק ממקומות החניה הנדרשים יהיו בחניון הבניין החדש, כאשר הכניסה לחניון זה תהיה דרך הבניין הסמוך, וקישור מעבר רשום בבניין האחרון לצורך גישה לחניון החדש. העותרים והמשיבים חלוקים על פרשנותה של הוראה זו, כאשר הראשונים טוענים כי היא כוללת זכות מעבר בתוך הבניין הקיים לדיירי הבניין החדש, ואילו האחרונים טוענים כי היא נוגעת רק למעבר כלי רכב לחניון המבוטל בבניין החדש. לאחר בחינת לשונה, מבנהה וייעודה של התכנית, מצדד בית המשפט במשיבים. נמצא כי הוראות התכנית נועדו להסדיר את הקצאת מקומות החניה בתוך המבנה הקיים למבנה החדש, וכן את מעבר כלי הרכב דרך המבנה הקיים כדי להגיע לחניון החדש (שאינו נבנה עוד). מאחר שהחניון מבוטל, הצורך בקישור תחבורה מיותר, וההוראה כבר אינה ישימה מבחינה מעשית. יתר על כן, גם אם יימצא פגם בהיתר הבניה, דוקטרינת הבטלות היחסית משמעותה כי ההיתר לא יבוטל, שכן המשיב פעל בתום לב והפגיעה באינטרס הציבורי אינה חמורה דיה כדי להצדיק ביטול. טענות העותרים, משתמע מפסק הדין, מתאימות יותר לסכסוכים החוזיים והקנייניים בין הצדדים, המתנהלים בהליכים משפטיים נפרדים. אשר על כן, העתירה נדחית, והעותרים נדרשים לשאת בהוצאות המשפט הן של הוועדה המקומית והן של המשיב, בסך של 30,000 ₪.