ת"פ 3876/00

תקציר

הנאשמים הואשמו כי זיהמו את הקרקע ביער ירושלים בנפט או דלק ממכליות הובלת הדלק שלהם. הם הואשמו במספר עבירות לפי חוק המים, חוק רישוי עסקים וחוק שמירת ניקיון, בהן אי מניעת זיהום מים, ניהול עסק ללא רישיון והשלכת פסולת וחומרים מסוכנים במרחב הציבורי. בית משפט השלום מצא את הנאשמים אשמים ברוב האישומים. ראשית, בית המשפט זיכה את הנאשמים מאשמת הפעלת עסק ללא רישיון, שכן התביעה לא הביאה ראיות מספיקות לכך שעיסוקם של הנאשמים טעון רישיון, ועדותם בעניין זה הייתה עדות שמיעה. עם זאת, בית המשפט מצא ראיות מספיקות לכך שהנאשמים היו אחראים לזיהום הקרקע בסמוך למקור מים, מה שחיזק מסקנה זו בכך שהנאשמים סילקו בסופו של דבר את הקרקע המזוהמת על חשבונם. השופט ציין כי שתיקת הנאשמים לאורך המשפט תומכת בגרסת התביעה לאירועים. על פי חוק המים, על אדם או תאגיד להימנע מכל פעולה העלולה לזהם מקורות מים, ובית המשפט מצא כי התביעה הוכיחה כי במעשיהם של הנאשמים נשקפת סכנה לזיהום מים עקיף. יתר על כן, היסוד הנפשי של המודעות יוחס לנתבעים התאגידיים באמצעות "תורת האיברים", הרואה בגופים תאגידיים אחראים למעשיהם ולמודעותם של איבריהם. עוד קבעו השופטים כי נושאי משרה בתאגיד, נאשמים 2 ו-3, היו מודעים לזיהום ולא נקטו אמצעים סבירים למניעתו או להפסקתו, למרות אזהרות רבות של המשרד להגנת הסביבה. הנאשמים הורשעו גם בעבירה על חוק שמירת הניקיון בכך שהשליכו פסולת במרחב הציבורי. עם זאת, האישום בגין אי פינוי קרקע מזוהמת לפי חוק רישוי עסקים ותקנות חומרים מסוכנים בוטל בשל היעדר ראיות מספיקות לכך שהפינוי לא התרחש במסגרת הזמן הנדרשת. לסיכום, בית המשפט זיכה את הנאשמים מאשמת הפעלת עסק ללא רישיון והרשיע אותם ביתר סעיפי האישום לפי חוק המים ושמירת הניקיון. השופט הדגיש כי מטרתם של חוקים אלה היא הרתעה ומניעת זיהום סביבתי, והעונשים ישקפו זאת. פסק הדין נועד לחייב תאגידים ונושאי משרה בהם לתת דין וחשבון על מעשיהם ולעודד אותם להפנים את העלויות הכלכליות של הזיהום.