ע"פ 4818-02-09

תקציר

המערער הורשע בעבירות שונות, לרבות עבירות מס, זיוף מסמכים בפרקליטות ושיבוש מהלכי משפט על ידי זיוף ראיות. הן המערער והן המדינה ערערו על הכרעת הדין ועל גזר הדין. הערעור על הכרעת הדין מתייחס לשתי סוגיות: האחת, הצדקת הרשעתו של המערער בסוג השני של העבירות, המתייחסת בעיקר לממצאיו של בית משפט קמא בדבר מהימנותם של עדים; והשני, תיקון כתב האישום, שהוסיף אישום שביעי. הערעור על גזר הדין מתייחס לחומרת העונש, ובעיקר לעונש המאסר. המערער טוען כי בית משפט קמא נהג עמו בחומרה יתרה, בעוד המדינה טוענת כי יש להחמיר בעונש. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי אין מקום להתערב בהרשעת המערער על ידי בית משפט קמא. תיקון כתב האישום הוחלט בצדק, שכן הגנתו של המערער לא נפגעה וניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן. זאת ועוד, ההרשעה בסוג השלישי של העבירות, הנוגעות לזיוף ראיות, מוצדקת על יסוד הראיות הנסיבתיות המובילות למסקנה כי המערער ביצע את העבירות. גם טענותיו של המערער בדבר זכותו לעיין בחומרי חקירה ולזמן עדים לא היו משכנעות. לפיכך, הציעה ערכאת הערעור לדחות את ערעורו של המערער על פסק הדין. באשר לערעורים על גזר הדין מצא בית המשפט כי העונש שהוטל על המערער בגין עבירות המס והזיוף היה סביר, אך העונש בגין העבירות של זיוף ראיות ושיבוש מהלכי משפט אינו חמור דיו. אף שבצדק שקל בית משפט קמא את הנסיבות המקלות, מדובר בעבירות חמורות ביותר והחמרת עונש המאסר נדרשה כדי להמחיש את סלידתה של מערכת המשפט מעבירות אלה, הפוגעות במעמדה של הרשות השופטת ובטוהר ההליך המשפטי. עם זאת, רוב השופטים החליטו כי העונש בפועל שהטיל בית משפט קמא צריך להישאר על כנו, בהתחשב במצבו הרפואי של המערער ובנסיבות המקלות. לפיכך, דחתה ערכאת הערעור פה אחד את ערעורו של המערער על הכרעת הדין וגזר הדין, ואילו ערעור המדינה על הקלה בעונש נדחה ברוב של שופטים.