סע"ש 8566-10-18

תקציר

התובע, סוהר בשירות בתי הסוהר, טען כי סבל מהתנכלויות במקום העבודה מצד הממונים עליו, קרי מפקד כלא קציעות וראש אגף הביטחון, מה שהוביל אותו בסופו של דבר לפרוש מתפקידו. לטענתו, הנתבעים, מדינת ישראל ושב"ס, אחראים להתנכלויות שחווה. בית המשפט בחן בדקדקנות כל אחת מטענות ההטרדה של התובעת, ובחן אותן בנפרד וזו לצד זו. נמצא כי האירועים שתיארה התובעת, אף שהיו קשים בחלק מהמקרים, לא עלו כדי התנכלות כהגדרתה בדיני העבודה. התנהגותו של מפקד קציעות, אף שהייתה סמכותית וריכוזית, חסרה את מידת השרירותיות והשיטתיות שתאפיין הטרדה. זאת ועוד, טענות התובע לא פורטו דיין, והאירועים התרחשו במסגרת ביקורת וסמכות פיקודית, כצפוי בארגון ביטחוני היררכי. בנוסף, קבע בית המשפט כי המדינה לא כשלה בחובתה להתייחס לתלונות התובע ולא העלימה מהן עין. התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהתלונן על האירועים בזמן אמת, והמנגנונים הקיימים להגשת תלונות בשב"ס היו ידועים ויעילים. בסופו של דבר החליט השופט לדחות את התביעה. התובע לא הצליח להוכיח כי חווה התנכלות, וגם המדינה לא נשאה באחריות למעשים המיוחסים לבעלי התפקידים המדוברים. עם זאת, נוכח מצבו הבריאותי של התובעת ומעמדה של הנתבעת כרשות ציבורית, החליט בית המשפט שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.