ע"א 4956/90

תקציר

במקרה שבין פזגז, חברה לאומית לשיווק גז, לבין מפיציה גזית וגזבש, התייחס בית המשפט העליון למחלוקת בנוגע לאחריות להחזקת מחסן מיכלי גז. במקור, ההסכמים חייבו את המפיצים להחזיק מחסנים משלהם, אך במשך כמעט שני עשורים חרגו שני הצדדים מדרישה זו, שכן חלוקת הגז טופלה ישירות על ידי פזגז מהמתקן שלה בבאר שבע. בשנת 1988 החליטה פזגז לסגור את המתקן ולחזור לחייב את המפיצים לנהל את המחסנים שלהם בעצמם, מה שהוביל לחששות כספיים ותפעוליים עבור המפיצים. בית המשפט המחוזי פסק תחילה לטובת המפיצים, תוך שהוא מציין שינויים ארוכי טווח והתנהלות ששינו למעשה את החוזים המקוריים. עם זאת, בית המשפט העליון הפך החלטה זו, תוך שהוא מדגיש את עקרון "חופש הצורה" בחוק החוזים, המאפשר שינוי חוזה בדרך של התנהגות אך מחייב דפוס התנהגות ברור ומתמשך כדי להסיק שינויים בהתחייבויות חוזיות. בית המשפט הגיע למסקנה כי ההסדר הזמני אינו יוצר חובה מחייבת על פזגז להמשיך את המתקן ללא הגבלת זמן. תחת זאת, הוסבר כי ההסדר יכול להשתנות באופן סביר על ידי פזגז בנסיבות שבהן המערך הקיים הפך ללא כלכלי. בנוסף, הדגיש בית המשפט את חשיבות האמון ההדדי בחוזי ההפצה, וציפה מהצדדים לתת הודעה סבירה על שינויים, כפי שעשתה פזגז, תוך הצעת חלופות למפיצים. בסופו של דבר, פסק בית המשפט לטובת פזגז, והתיר לחברה לסגור את המתקן, כאשר כל משיבה חויבה לשאת בהוצאות ההליך.