ע"א 22810-11-15

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור ומבטל את פסיקותיו הקודמות של בית המשפט בעניין פיצוי המשיב. תביעת הפינוי של המערערת מוצדקת לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין, והמשיב מוכר כמי שהחזיק שלא כדין בנכס נשוא הבקשה. בית המשפט דוחה את טענות המשיבים בדבר זכויותיהם בנכס, שכן המקרקעין הנדונים מיועדים לצורכי ציבור ושטחי הסגת גבול חלים על התב"ע. גם טענת המשיב לרישיון מכללא נדחית, שכן הפלישה למקרקעי ציבור אינה מקובלת ואין נסיבות חריגות המצדיקות זאת. יתר על כן, משך החזקתם של המשיבים קצר יחסית, והקרקע עליה מוקמים בנייניה מיועדת לאגודה, ונבנית ללא ההיתרים הנדרשים, מה שהופך אותם לדויי הריסה. לפיכך, המשיב אינו זכאי לכל פיצוי בגין השקעותיו, שכן לא יהיה זה צודק לתגמל פלישה בלתי חוקית. בית המשפט מפריך גם את טענת ההפליה בפרשת צוויג, שכן הנסיבות שונות עובדתית, והמשיבה לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה. לבסוף, מסכימים השופטים עם החלטת הערכאה הנמוכה שלא לחייב את המערער לספק דיור חלופי למשיב לאחר ההפקעה, וכי אין מקום לחייב את המערער לפצות את המשיב על החזקתם שלא כדין. ככלל, הערעור מתקבל, והפיצוי שנפסק למשיב כתנאי לפינוי מבוטל.