עמ"ש 23025-08-21

תקציר

השופטים, ורדה פלאוט, צבי ויצמן והלית סילש, החליטו לדחות את ערעור המערערת נגד המשיב. עיקר טענתו של הערעור נוגעת לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ביחס לפסק הדין הקודם, והשופטים התייחסו בהרחבה לפסקי דין קודמים במקרה הנדון. המשיב שהה בביתו מספר שנים במהלך הנישואין על מנת לטפל בילדי בני הזוג, מה גם שנולדו עם בעיות רפואיות. השופטים הדגישו כי טענות המשיב בדבר חלוקה וחלוקה לא שוויונית של נכסי הקריירה אכן נטענו בתביעות הראשונה והשנייה. עוד ציינו השופטים כי טענות המערער הכילו לא פעם אי דיוקים עובדתיים. מבחינה משפטית התייחסו השופטים לחוק יחסי ממון, בדגש על סעיפים 5 ו-8, המאפשרים חלוקה לא שוויונית של נכסים בנסיבות מיוחדות, תוך התחשבות בנכסים עתידיים ובכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג. לבתי המשפט שיקול דעת לחלק נכסים באופן צודק וראוי, בהתחשב במכלול הנסיבות של בני הזוג. במקרה דנן, בצדק קבע בית משפט קמא כי קיימים פערי השתכרות משמעותיים ביותר בין הצדדים, המצדיקים חלוקה מתונה ולא שוויונית של הנכסים. השופטים דחו גם את טענות המערערת בנוגע לחישוב פערי ההשתכרות, והדגישו כי הן התבססו על חוות דעת מומחים ותלושי שכר בפועל, והפכו את טענות המערערת ביחס לשכר אחר לחסרות בסיס. יתר על כן, השופטים הדגישו כי פערי השתכרות משמעותיים בין בני זוג, גם אם היו קיימים בתחילת הנישואין, עדיין יכולים להצדיק חלוקה לא שוויונית. השופטים התייחסו למשך הנישואין, לתרומתה של המשיבה למשק הבית ולטיפול בילדים ולתמיכתה בפיתוח הקריירה של המערערת. השופטים הגיעו למסקנה כי החלטת בית משפט קמא לחרוג מחלוקת נכסים של 50-50 על ידי מתן 100,000 ₪ נוספים למשיב הייתה סבירה ונתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.