מ"ת 72399-11-24

תקציר

הנאשמים במקרה זה טוענים להגנה עצמית כטענתם העיקרית, תוך שהם מצטטים את סעיפים 34י ו-3416 לחוק העונשין כצידוק. עם זאת, השופט אינו משוכנע כי מעשיהם היו סבירים או מידתיים בנסיבות העניין. מהראיות עולה כי הנאשמים, שהתגרו בקורבנות ברמזור והמשיכו לרדוף אחריהם, פעלו באופן פסול והובילו לתקיפה. פציעותיהם של הקורבנות חמורות, לרבות שברים והמטומות, ואילו לנאשמים לא נגרמו חבלות. השופטת מדגישה כי הסיכוי לקבל את טענת ההגנה העצמית של הנאשמים נמוך מאוד, מה גם שהאלימות נמשכה גם לאחר נטרול הקורבנות. מעשיהם של המשיבים היו מופרזים ובלתי מידתיים ביחס לאיום שהוצב. זאת ועוד, השופטת מציינת כי המשיבים יזמו את המפגש והיה עליהם להיות מודעים לסיכון הקונקרטי שלטענתם התגונן מפניו. השופט מגיע למסקנה כי קיימות די ראיות לכאורה ועילות למעצר, ומשאיר את הטענות בדבר חלופות מעצר לדיון בתיק העיקרי. החלטה זו התקבלה בהיעדרם של הצדדים ומהווה צעד משמעותי בהליך המשפטי.