ב"ל 1392/01

תקציר

בית המשפט קבע כי התובע, שעבד לסירוגין במסעדה של אביו כמלצר, לא היה זכאי לדמי אבטלה עבור התקופה שבין יולי 2000 לדצמבר 2000. התביעה נדחתה על יסוד הקביעה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין המסעדה. נמצא כי האב, שניהל את המסעדה, העסיק את בנו מדי פעם מתוך רחמים, במיוחד כאשר לבן לא הייתה עבודה אחרת, אך פיטר אותו גם בתקופות של קשיים כלכליים. בית הדין הדגיש כי עבודתו לסירוגין של הבן במסעדה, שהייתה מותנית במצבו הכלכלי של האב, לא היוותה יחסי עובד-מעביד רגילים. זאת ועוד, המשך עבודתו ההתנדבותית של הבן במסעדה בתקופה הנדונה, ללא תמורה, העיד כי הוא לא נפלט ממעגל העבודה ולכן האבטלה שלו לא הייתה שלא מרצון. עוד צוין בפסק הדין כי התנהגותו של האב, לרבות החלטתו להשאיר את התובעת תוך פיטורי עובדים אחרים, סותרת את נימוקיו המוצהרים לפיטורי בנו. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה שתביעת התובעת אינה עומדת בקריטריונים לדמי אבטלה, והתביעה נדחתה.