עת"מ 24225-03-19

תקציר

העותר ביקש אישור מהמועצה לפיו אין חובות על נכס שבכוונתו לרכוש, והמועצה נעתרה לבקשה. עם זאת, חובותיו של העותר לא נפרעו והמועצה המשיכה לשלוח לו דרישות לתשלום ולנקוט בהליכי גבייה. העותר טען כי הסתמך על תעודת המועצה, ולכן המועצה אינה יכולה לחזור בה. עוד טען כי זכותה של המועצה לגבות את החוב חסומה על פי חוק, וכי התעודה מהווה הליך גבייה מינהלי המאפס את תקופת ההתיישנות. בנוסף, טען העותר כי האישור שניתן על ידי המועצה היה אישור כללי לגבי כל החובות בנכס, ולא תעודה אישית הקשורה לחובות המוכר בלבד. בית המשפט בחן האם העתירה הוגשה באיחור ומצא כי המועד המאוחר ביותר להגשת העתירה היה 30.04.2014, המועד בו קיבל העותר דרישת תשלום מהמועצה. בית המשפט קבע כי טענת העותר בדבר הסתמכות על תעודת המועצה אינה סבירה וכי פרשנות התעודה סותרת את החוק והפסיקה. עוד מצא בית המשפט כי הליכי הגבייה בהם נקטה המועצה בעקבות הנפקת התעודה שללו את תום ליבו של העותר. באשר לתקופת ההתיישנות, קבע בית המשפט כי המועצה נקטה בהליכי גבייה מנהליים פעילים, אשר עצרו את תקופת ההתיישנות, וכי תקופת שבע השנים טרם הסתיימה. בית המשפט פירש את האישור כתעודה אישית הנוגעת לחובות המוכר בלבד, ולא כאישור כללי לסילוק כל החובות בנכס. משכך, נדחתה העתירה בשל הגשתה באיחור, והעותר חויב לשלם 35,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות למועצה.