ת"א 25213/04

תקציר

פסק דין זה מתייחס לשני עובדים זרים מאתיופיה שנעצרו והוחזקו במעצר במשך 84 יום מבלי שהובאו בפני שופט, בניגוד לחוק הכניסה לישראל, הקובע כי כל מי שנעצר חייב להיות מובא בפני שופט בתוך 14 יום. התובעים טענו כי נכלאו לשווא ונגרמו להם נזקים, לרבות אובדן הכנסה, נוחות, רווחה גופנית ועוגמת נפש, ודרשו פיצוי בסך 2,100,000 ₪. עוד טענו כי יש להגן על זכויותיהם של מהגרי עבודה ואזרחים זרים וכי אין לפגוע בחירותם ובכבודם. מנגד, טענה המדינה כי התובעים הינם שוהים בלתי חוקיים והיה מקום להחזיקם במעצר עד להרחקתם מהארץ או שחרורם בערבות, וכי הטעות באי הבאתם בפני שופט בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק אינה צריכה להביא לפיצוי בגין מלוא תקופת המעצר. באשר לתנאי המעצר, טענה המדינה כי הם סבירים וכי התובעים יכלו לבקש סיוע מהסוהרים במידת הצורך. המדינה הציעה פיצוי של 280 שקל ליום, בסך 4,760 שקל עבור תקופת המעצר. בית המשפט קבע כי יש לפצות את התובעים בגין מעצרם הבלתי חוקי. הודגש כי עובדים זרים, למרות מעמדם, זכאים לזכויות יסוד חוקתיות, לרבות הזכות לחירות ולכבוד, וכי אין להתעלם מזכויותיהם. בית המשפט מצא כי הפיצוי שהציעה המדינה היה נמוך מדי ובמקום זאת פסק לכל תובע 1,000 שקל ליום מעצר שווא, ובסך הכל 154 אלף שקל למשך 77 ימים, בצירוף הוצאות משפט. סכום זה חושב על סמך פסיקות קודמות הנוגעות למעצר שווא והנסיבות הספציפיות של המקרה. השופט הדגיש גם את הצורך ברגישות לזכויות הזרים וקבע כי יש לפצות את מלוא תקופת המעצר של 77 ימים, שכן תקופת המעצר לא קוצרה למרות דרישת החוק. פסק הדין משמש תזכורת לכך שעל המדינה לכבד את זכויותיהם של כל הפרטים, לרבות זרים, וכי מעצר ממושך ובלתי מוצדק אינו מקובל.