ה"פ 5820-02-17

תקציר

המבקשים והמשיבים הם בעלי חלקות קרקע סמוכות והיו מעורבים בסכסוך על הגישה לחלקת המבקשים, כאשר המבקשים טוענים לזכות במקרקעין של המשיבים מכוח שנים של שימוש, צורך או תום לב. עם זאת, השופט מגיע למסקנה כי המבקשים לא הצליחו להביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם. ראשית, המבקשים לא הוכיחו כי עשו שימוש בחלקת המשיבים במשך תקופה של שלושים שנים רצופות, שהיא דרישה לקביעת ריבית טובת הנאה מכוח שנים. ראיות המבקשים התבססו על השערות ולא כיסו את כל התקופה הנטענת. בנוסף, מציינת השופטת כי טענת המבקשים לזכות בטובת הנאה בחלקה שלהם אינה תלויה בשימוש האישי שלהם אלא כוללת גם את השימוש של קודמיהם, שאלה שלא נענתה באופן סופי על ידי בית המשפט העליון. עם זאת, גם אם נשקל השימוש המצטבר של כלל בעלי המגרשים, עדיין המבקשים נופלים מתקופת 30 השנים הנדרשת. זאת ועוד, המבקשים לא הוכיחו כי למשיבים הייתה ידיעה קונסטרוקטיבית על השימוש הנטען או כי השימוש נוגד את זכויותיהם, כנדרש לביסוס טובת הנאה מכוח שנים. השופטת שקלה גם עילות אפשריות אחרות לביסוס טובת הנאה, ובהן הצורך, תום הלב ותכניות הבנייה, אך מצאה כי טענות המבקשים וראיותיהם אינן מספיקות גם בהקשר זה. נוכח אי עמידתם של המבקשים בתנאים לריבית גמלה כלשהי, דוחה השופטת את תביעתם ומורה להם לממן את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין של המשיבים. ההחלטה מדגישה את תפקידם המצומצם של שיקולי השוויון בזכויות קניין ואת הדרישה לראיות ברורות ומשכנעות לביסוס זכויות אלה, במיוחד כאשר הן כרוכות בחיסור רכושו של אחר.