ע"א 49587-10-24

תקציר

פסק דין זה כולל שני ערעורים שנידונו בבית המשפט המחוזי. הערעור הראשון הוגש על ידי התובע, אשר ביקש פיצוי מוגדל בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מתאונת עבודה במהלך עבודתו כפועל בניין. התובע טען כי הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא אינו מספיק ויש להגדילו בגין ראשי נזק שונים, לרבות נכות תפקודית, הפסד השתכרות וכאב וסבל. עם זאת, השופטים דחו פה אחד את ערעורו של התובע ואישרו את החלטת בית המשפט קמא, ולא מצאו עילה להתערב בשומדני הנזק. כמו כן נמנעה מהתובע הגדלת הסכום שנפסק בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין, דבר שבית המשפט מצא כסביר. הערעור השני הוגש על ידי הנתבעים, שביקשו להפחית את אחריותם ולערער על חלוקת האחריות ביניהם. הנתבעים טענו כי שגה בית משפט קמא בכך שהקצה רק 30% מהאחריות למעסיקה הישיר של התובעת (המערערת 1) ואת 70% הנותרים לקבלן הראשי (המערערת 2). עם זאת, בית הדין קיבל חלקית ערעור זה, וקבע כי המעסיק הישיר נושא באחריות העיקרית כלפי עובדיו ועליו לשאת ברוב חלקי האחריות בשיעור של 70%. 30% הנותרים הוקצו לקבלן הראשי. השופטת רננה גלפז-מוקדי חיברה את פסק הדין, אליו הצטרפו השופטים דני צרפתי ואסף זגורי. בהחלטה הודגש כי ערכאת הערעור אינה מתערבת כדבר שבשגרה בממצאים עובדתיים של בית משפט קמא, והשופטים אישרו את מסקנותיו של בית משפט קמא בסוגיית האחריות והאשם התורם. פסק הדין התייחס גם לפסיקה הרלוונטית ולהוראות פקודת הנזיקין לתמיכה בממצאיה בעניין חלוקת האחריות. בסיכומו של דבר, הגיעו השופטים למסקנה כי הפיצוי שנפסק לתובע היה סביר ועולה בקנה אחד עם התקדימים, וכי אחריותם של הנתבעים חולקה כראוי על בסיס אחריותם.