ת"א 1798/03

תקציר

התובע, שביצע מבצע עוקץ במצנע באמצעות ניסיון לתת לו תרומות שלא כדין, תבע את הנתבעים בגין לשון הרע לאחר שפרסמו מספר התבטאויות אודותיו. הפרסומים כינו את התובע "פעיל ליכוד לשעבר, לשעבר מאנשיו של כהנא", "חבר כהנא" ו"פעיל לשעבר בתנועת כ"ך", והזכירו כי ניסה לסכל את מצנע באמצעות קבלת דולרים מזויפים. התובע דרש מהנתבעים לפרסם תיקון והתנצלות, אך הנתבעים סירבו. השופט פתח וציין כי טענות התובע, כפי שהוצגו בתביעה, הורחבו בסיכומיו, ועל כן ייבחנו הטענות הראשוניות בלבד. לאחר מכן פירט השופט את שלוש העילות עליהן התבססה התביעה, כולן מתייחסות לפרסומים שונים של הנתבעים. שתי העילות הראשונות נגעו לכך שהתובע כונה חבר לשעבר במפלגה קיצונית, ואילו העילה השלישית התייחסה לטענה כי התובע ניסה לתת למצנע דולרים מזויפים. השופט קבע כי הנתבעים 2 ו-5 לא הכחישו את אחריותם לפרסומים, אך מצנע הכחיש כל אחריות. השופט דחה את טענות התובע נגד מצנע, וקבע כי הדברים המדוברים לא נאמרו על ידי מצנע, וכי לא ניתן להטיל על מצנע אחריות לדברי עוזריו. עוד ציינה השופטת כי זהותו של התובע לא הייתה ידועה באותה עת, מה שהופך הערכות שונות לגבי מיקומו במפה הפוליטית לסבירות. לפיכך, לא ניתן להטיל על מצנע אחריות לפי פקודת הנזיקין. בהתייחסה לפרסומים קבעה השופטת כי הם מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע, שכן הם משפילים את התובע והופכים אותו למטרה לביזוי. השופטת הדגישה כי תנועת כ"ך היא ארגון טרור, וייחוס ההשתייכות אליה לתובע מהווה לשון הרע. השופטת הוסיפה כי אמנם ממאמרי התובעת הציגו השקפת עולם ימנית קיצונית, אך זאת בשונה מחברותה בתנועת כ"ך. למרות שהפרסומים היו נכונים בדרך כלל, האמירות הפוגעניות שנכללו בהם לא הוכחו כנכונות. עוד קבעה השופטת כי הפרסומים התייחסו לתובע, למרות ששמו לא הוזכר, וכי סביר להניח שלפחות חלק מהציבור ייחס לו את הדברים. לפיכך, הם נחשבו ללשון הרע כנגד התובע. עם זאת, השופט מצא כי האמירה בדבר "דולרים מזויפים" אינה מהווה לשון הרע, שכן ניתן להבין באופן סביר כי היא מתייחסת לצ'קים לא אמיתיים. השופטת דחתה את טענות הנתבעים בדבר אמיתות הפרסומים וטענתם לתום לב, וציינה כי הנתבעים לא ניסו לאמת את אמיתות הדברים. עוד הדגישה השופטת כי מעמדה של התקשורת אינו מקנה לה חסינות מפני לשון הרע, וכי לא היה עניין ציבורי בפרסום הייחוס הספציפי לתנועת כ"ך, שאינו פרט שולי. יתר על כן, הפרסומים לא היו הבעת דעה, אלא קביעה עובדתית. באשר לסירוב הנתבעים לפרסם התנצלות, קבעה השופטת כי התובעת לא סירבה לפרסם התנצלות, אלא ביקשה באופן סביר לשנות את הנוסח המוצע. הנתבעים לא היו רשאים לדרוש מהתובע לוותר על רצונו בפיצוי כתנאי לפרסום ההתנצלות. לפיכך, נשללה מהנתבעים הגנת תום הלב, שכן הם לא פרסמו תיקון או הכחשה, כנדרש בחוק. השופט סיכם וקבע כי טענת הסיכון מרצון מצד התובע אינה קבילה, וכי הפרסומים לא היו תוצאה צפויה של מעשיו. אשר לתוצאה, נדחתה התביעה נגד מצנע, ואילו התביעה נגד יתר הנתבעים (5-2) התקבלה בחלקה. השופט הורה להמשיך ולדון בשאלת הנזק. התובע חויב בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד מצנע, ואילו יתר הנתבעים חויבו לשלם לתובע פיצויים, שסכומם ייקבע לאחר דיונים נוספים.