ד"נ 7/81

תקציר

במקרה משפטי זה התייחס בית המשפט העליון לתחולתו של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), המחייב תום לב והתנהלות הוגנת במהלך משא ומתן על חוזה. מדובר בתושב ישראל שביקש לרכוש דירת מגורים טרם חזרתו לישראל. העותרים, מהנדס במקצועו, וחברתו, לא גילו כי הקרקע לדירה אינה שייכת להם, דבר שהוביל לעסקה כושלת. בית המשפט המחוזי פסק פיצויים ופיצויים למשיב, החלטה שאושרה על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט העליון הבהיר כי חובת ניהול משא ומתן בתום לב חלה באופן אוניברסלי, לרבות סוכנים הפועלים מטעם המזמין, ובכך מרחיבה את האחריות מעבר לחותמי החוזה על המעורבים במשא ומתן. בית המשפט הדגיש כי אחריות זו נובעת מחובה סטטוטורית הנבדלת מדיני החוזים או הנזיקין המסורתיים. כתוצאה מכך, סוכנים ומנהלי תאגידים עלולים לשאת באחריות אישית על אי עמידה בסטנדרטים הנדרשים של התנהגות במהלך משא ומתן. פרשנות מורחבת זו מתיישבת עם תפיסות עכשוויות לפיהן מנהלי חברות חבים חובות תום לב גם כלפי צדדים שלישיים מחוץ לתאגיד. החלטת בית המשפט מדגישה את טבעה המתפתח של האחריות המשפטית במשא ומתן חוזי להבטיח התנהגות אתית והגינות, ומרחיבה את האחריות לכל הצדדים למשא ומתן, ללא קשר למעורבותם הישירה בחוזים הסופיים. העתירה נדחתה, ובכך חיזקה את החובה החוקית לשקיפות ויושר במשא ומתן.