על"ע 11/82

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה של משיב שהורשע בהתחזות לעורך דין, בעקבות הופעה בבית המשפט תוך השעיה זמנית מלעשות כן. הנושא המרכזי בפסק הדין הוא פרשנותם של סעיפים רלוונטיים בחוק לשכת עורכי הדין, ובפרט בנוגע לסמכותה של לשכת עורכי הדין על חברים שהושעו. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע תחילה כי ניתן להעניש את המשיב לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, שכן עבירותיו בוצעו בהשעיה זמנית. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי, אשר ביטל את ההחלטה בנימוק שהרשעתו הפלילית של המשיב אירעה לאחר השעייתו הסופית. הערעור לבית המשפט העליון התמקד בפרשנותו של סעיף 50 לחוק לשכת עורכי הדין, הקובע כי חברים שהושעו או הורחקו נותרו כפופים לסמכותה של לשכת עורכי הדין בגין פעולות שאירעו לפני סיום חברותם. בית המשפט העליון קבע כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי נכונה, וסעיף 50 אכן מרמז כי סמכותה של לשכת עורכי הדין משתרעת על פעולות הננקטות במהלך השעיה זמנית. בית המשפט העליון הוסיף והבהיר כי סמכות המשמעת לפי סעיף 75 מבוססת על אופי העבירה ולא על ההרשעה עצמה, וניתן להפעיל אותה רק אם העבירה בוצעה בזמן שהחבר היה בסמכות לשכת עורכי הדין. לפיכך, ביטול החלטת בית המשפט המחוזי על ידי בית הדין הארצי היה שלא כדין. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, החזיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחזיר את התיק לבית הדין הארצי לדיון נוסף. פסק הדין לא פסק הוצאות לאף אחד מהצדדים.