בג"צ 6012/96

תקציר

עניינם של בני זוג נשואים, העותר מס' 1 והמשיב מס' 6, שניהלו יחד אורח חיים חילוני עד לחזרתו בתשובה של המשיב מס' 6. הדבר הוביל להידרדרות במערכת היחסים ביניהם, מה שהביא את העותרת להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בדרישה למזונות, מזונות עבור ילדיהם הקטינים וקביעת חינוכם. בית המשפט המחוזי פסק לטובת העותרת, העניק לה משמורת על הילדים והתיר להם להמשיך באורח חייהם החילוני. בינתיים פנה המשיב לבית הדין הרבני בבקשה להתגרש ולחלק את הרכוש המשותף. בני הזוג הגיעו להסכם גירושין בבית הדין הרבני, בו נקבע כי סוגיות המשמורת, המזונות והרכוש יידונו בבית הדין הרבני לאחר הגירושין. בעקבות הגירושין פסק בית הדין הרבני כי הילדים יירשמו לבית ספר ממלכתי דתי שיבחר האב, המשיב מס' 6. העותרת התנגדה לפסק דין זה אך לא הצליחה בערעוריה לבית הדין הרבני ולבית הדין הרבני הגדול. לאחר מכן עתרה לבג"ץ בטענה כי לבית הדין הרבני אין סמכות לפסוק בעניין חינוך הילדים, שכן סוגיה זו הוצגה לראשונה בפני בית המשפט המחוזי. בנוסף, טענה העותרת כי תביעת המשיב לבית הדין הרבני לא עסקה בחינוך הילדים, והיא לא הסכימה לסמכותו של בית הדין הרבני בעניין זה. בג"ץ פסק לטובת העותר, והגיע למסקנה כי בית הדין הרבני אכן נעדר סמכות לפסוק בעניין חינוך הילדים. הודגש כי סוגיית המשמורת נפרדת משאלת החינוך, ומאחר שהמשיב לא כלל במפורש את האחרון בתביעתו והעותר לא הסכים לסמכותו של בית הדין הרבני, נותרה לבית המשפט המחוזי סמכות בסוגיית חינוך הילדים. משכך, הורה בג"ץ כי החלטת בית הדין הרבני בעניין חינוך הילדים בטלה, והסמכות לפסוק בעניין זה נתונה לבית המשפט המחוזי. כן חויב המשיב לשלם לעותר 3,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. השופט א' גולדברג, השופט י' קדמי והשופט י' זמיר הסכימו עם פסק הדין.